מאת: מרקו לודולי
מאיטלקית: ארנו בר
בגיל שש־עשרה, מול כוס קפה בחלב, אמרתי לאִמי שאני
רוצה להיות נזירה. לא נהגתי לבקר בכנסייה השכונתית,
לא הייתי באה לקבל את הלחם הקדוש, והלכתי להתוודות
רק פעם אחת בגיל תשע, אבל הייתי נחושה בדעתי. בתוך
שעה אחת הבנתי שהעולם אינו מתאים לי, והטוהר הוא דרך
המילוט היחידה. הרטבתי את הכר שלי בדמעותיי, חשתי
כאב חריף בחזה, כמו ציפור המנקרת נואשות את סורגי
הכלוב כדי להימלט, ראיתי את דמותי לבושה שחורים,
על מצחי סרט צחור, בשלוות החצר, בדממה שמוחקת כל
מחשבה. הדרך שלי היא הטוהר, דרך לבנה בלי עקומות,
העולה באטיות ובשקט אל גבעה סחופת רוח: הדרך שלי לא
תהיה לעולם בחיים עצמם. אניח לאחרים לחיות את החיים,
אם זה חשוב להם, אניח להם שיקבעו פגישות, שֶיתנשקו,
שֶיידחפו, שֶירעישו ככל שדרוש כדי שיבחינו בהם, שיאמרו
בבקשה ורוצים עוד, שיצמיחו קרניים על ראשם כדי שייטיבו
לנגוח. לעצמי אני מבקשת את הפנים החיוורות של נזירות,
את החן הכנוע שלהן, חרוזים קרים בינות לאצבעות.
אִמי הביטה בי בעיניים קפואות מאימה.
היא אמרה לי: אינך חשה בטוב, האם החסרתי ממך
דבר מה? אני הנעתי ראשי לשלילה, לא הוספתי מילה.
אז היא פתחה בנימה של לגלוג, בתי, היא אמרה לי, אולי
ראית מלאך? איך הוא נראה, בתלתלים בלונדינים, בכנפיים
פרושות, ואולי חדרה לאוזנך נמלה זהובה וסיפרה לך על
אלוהים? ומה אמרה לך? כי בוודאי אמרה לך משהו, סיפרה
לך על שמים, על קדושים, סיפורים משוגעים כאלה?
הנשימה שלה הדיפה זיכרון של משקה הלילה, שיערה
היה צבוע באדום ובזהוב, כי גם היא לא אהבה מאוד את
החיים.
אני הוספתי לשלול במנוד ראש, המשכתי לחייך. מלאך
לא דיבר אליי מעולם, איני יודעת, אולי איני ראויה, ואולי
לא ידעתי להקשיב לקול שנחבא בתוך העלים, בצוהב
הלימונים, באבק של קיר, בכעס של אמי. אבל לא היו לי
ספקות, הדרך הזאת הלבנה הייתה כבר מתחת לרגליי, ואני
כבר הלכתי בה.
את כל־כך יפה, בתי, גברים עשירים ישכבו לרגלייך,
יעטפו אותך במתנות, בפרחים, במחוות, הם יבכו למענך.
תהיי מאושרת, מאושרת מאוד. את הרי ראית שהנזירות
מכוערות, שחורות כמו מקקים, מתעטפות כדי להתחבא.
מכוערות ומרושעות, אני זוכרת אותן. את יפה וגם טובה, אל
תעשי שטויות, מחר נדבר על זה בשקט, מחר יהיו לך אלף
מחשבות אחרות.
אין טעם, אמא, אני אהיה נזירה, כי אני כבר.