מבעד לכוונות הטובות | טעימה

הדברים המובאים בחיבור זה נכתבו בשנים 2008-2011 ונערכו בשנים 2012-2014 . כל האירועים המסופרים כאן אכן קרו לי, אך האחריות לסיפורם היא עליי בלבד; הם מבטאים רק את זווית הראייה שלי, וכדילהדגיש זאת שונו לרוב שמות יתר המשתתפים.

הספר הוא על האזרחות המשותפת ליהודים ולפלסטינים אזרחי ישראל. לעיתים הם נקראים בחיבור זה "ערבים" ולעיתים "פלסטינים", שני ביטויים אלה משמשים בשיחה הציבורית וגם בחיבור זה. אך תמיד הם אזרחים, וזו המהות המודגשת כאן.

הרעיונות המופיעים בספר נצרפו בשעות אינספור של מפגשים,שיחות וקריאה, ואין לי בעלות בלעדית עליהם; לכן, אני מודה מאוד לכל מי שהקדיש מזמנו בעשרים השנים האחרונות לשיחה, יום עיון, סדנה או מפגש שבו השתתפתי גם אני, וכמובן לאלה שכתבו מאמרים וספרים בתחום היחסים בין יהודים לערבים - למדתי מכל אחד ואחת מהם.

 

פתח דבר

"מוישה מה אתה עושה?"

"אני בונה בתים לערבים כי אין להם איפה לגור עכשיו". מוישה

הכה באדמה בפטיש, שב ונועץ בה בחוזקה את קצהו החד. הוא היה

עסוק בעבודה, ולא הרים את עיניו כדי להשיב לי. מכל ילדי גן־שרה,

היה מוישה עסוק תמיד בבנייה או בפירוק של משהו. הוא חפר במרץ,

צווארו נוקשה, ראשו נטוי לפנים בנחישות, ולא טרח להרים את

כתפיית הגופייה שנשרה אל זרועו.

"מה... אין להם בתים?" שאלתי.

"כן. שמעתי את אבא שלי וצבי מדברים, והם אמרו שהערבים ברחו

ועכשיו אין להם איפה לגור. תזיז את הענף הזה הצִדה".

הסטתי את הענף והלכתי אל המחסן של בית הילדים להביא עוד

פטיש. הצטרפתי אליו בחפירה לפי הוראותיו. הפטישים שלנו נפגשו

בנקודה כלשהי ושרטטנו את המתאר של מתחם יחידות המגורים

לערבים שאין להם בית.

זה היה לאחר ארוחת הצהריים. שרה הגננת, שבדיוק סיימה את

הפסקת הצהריים, צעדה לקראתנו, בדרכה חזרה אל הגן, ושאלה מה

אנחנו עושים. "אנחנו בונים בתים לערבים כי הם ברחו ואין להם איפה

לגור", התנדבתי להסביר.

"וככה בונים בית? חופרים עם פטיש באדמה?" שאלה שרה

משועשעת.

מוישה מיהר להצדיק את התכנון שלו: "בטח. צבי אמר לאבא שלי

שאם לערבים אין איפה לגור, אז יש מקום מתחת לאדמה. לכן אני מכין

להם עכשיו את הבתים מתחת אדמה". הוא הפנה את מבטו אליי, ואמר:

"מה הפסקת? תמשיך לחפור".

שרה הגננת צחקה ואמרה שזו בהחלט לא הדרך לבנות בתים, ובכלל,

עכשיו מתחילה מנוחת הצהריים ואנחנו צריכים להיכנס להתקלח

וללכת למיטה.

במיטה, מבטי נעוץ בתקרה הלבנה, דמיינתי את הערבים באים,

משפחות־משפחות, לגור בבתים שמוישה ואני בונים להם מתחת לפני

האדמה. כשהסתיימה מנוחת הצהריים, רצתי בו ברגע החוצה אל אתר

הבנייה שלנו וראיתי שהוא כמעט נמחק מצעדי העוברים והשבים.

רצתי חזרה אל בית הילדים לקרוא מיד למוישה, אבל הוא אפילו

לא הרים אליי את עיניו, שכבר היו מרוכזות בפרויקט אחר בחצר

הגרוטאות.

*

הפקיד הבכיר ממשרד השיכון נעמד על סלע בולט בשולי הכפר

נחף שבגליל והצית עוד סיגריה. שער השיבה שלו התבדר ברוח. זה

היה בשנת 2005 , לקראת סיומו של סיור שערך עבור עמותת "סיכוי

לקידום שוויון אזרחי", בתגובה לביקורת שמתחתי על משרד השיכון

בדו"ח העמותה הסוקר את מדיניות משרדי הממשלה כלפי האזרחים

הערבים. 1*

המנהלים הצעירים של הפרויקט לשינוי מדיניות הממשלה,

העוסקים בהכנת חלופות למדיניות המפלה לרעה ערבים, לקחו

את תפקידם ברצינות רבה. הם הכבידו עליו בשאלות מלומדות,

תוך הפגנת בקיאות בפרטי ההבדלים בין יישובים יהודיים וערביים

בתקנות באשר למספר יחידות הדיור לדונם המותרות לבנייה; אך הוא

הפנה את מבטו אליי, כי חרה לו מאוד שהביקורת שלי כלפי משרד

השיכון ב"דו"ח־סיכוי" צוטטה גם בכתבה נרחבת בעיתון "מעריב".

"תראה את כל השטח הזה מסביבנו", התאמץ להסביר, "יש כאן

עשרות דונמים של אדמות מדינה המוכנות לשיווק לרוכשים, בתנאים

משופרים. למרות הקריטריונים הנוקשים בתכנית המתאר, הצלחתי

להוריד את התקן מ־ 6 יחידות לדונם ל־ 4.6 יחידות לדונם כדי למשוך

את התושבים הערבים של נחף לחכור כאן קרקעות מדינה ולבנות את

הבתים לבניהם". ניכר היה שדבריו הסוערים יצאו מעומק לבו. "אתה

חייב להבין איזו מהפכה זו במדיניות", המשיך, "שיווק קרקעות מדינה

לתושבים הערבים בגליל! אבל הם לא ניגשים למכרז. הם פשוט לא

ניגשים למכרזים שלנו... אתה יכול להסביר לי את זה?" הבטתי בו

והוספתי להקשיב לדבריו.

"אני יושב עם גבר בן ארבעים וחמש או חמישים, אחרי עשרות

שנים של עבודה", המשיך, "יש לו ארבעה בנים. אתה יודע איך זה

אצלם - הם חייבים לבנות בתים רק לבנים שלהם. הבנות, לעומת זאת,

מתחתנות עם בנים שאבותיהם מחויבים לבנות להם בית. ככה כולם

מסודרים. הבנים שלו בני עשרים־ושבע, עשרים־ושתיים, שבע־עשרה

ושתים־עשרה. זאת אומרת, הגדולים כבר זכאים להשתתף במכרז

והצעירים עדיין לא. אבל הוא אומר לי שיחכור דונם לבנייה רק אם

זה יהיה עבור כל בניו". הוא נעץ את מבטו בסלע כחוכך בדעתו איך

להמשיך את ההסבר. "אני מנסה לשכנע אותו שיתחבר עם אבא אחר,

עם שני בנים כמו בניו שלו, בגיל הזכאות, ושיקנו את הדונם ביחד.

כך זה יהיה במסגרת הקריטריונים שלנו", הוא השהה עליי את מבטו

המחייך, כמוצא פתרון לחידה, "אבל אז הוא אומר לי שהוא בשום אופן

לא ירכוש ביחד עם מישהו מהחמולה האחרת. הרי אני לא יכול לתת

לו זכאות על בן שהוא לא בונה לו עכשיו, זה ממש לא מתאים לתקנות

משרד השיכון. מה אפשר לעשות? עד שהחברה הערבית לא תשתנה

אי־אפשר להקצות להם קרקע ולתת להם משכנתא. הרי אתה מכיר

אותם - ככה זה אצלם".

*

מבטי פנה ממנו אל השמיים זרועי העננים הלבנים של הגליל, וזיכרוני

נדד משם כשלושים שנים לאחור. הייתי מהלך באחת השדרות

המרכזיות בקיבוץ, וליד עץ האיקליפטוס הגדול בא מולי הגזבר. "טוב

שאני רואה אותך", הוא אמר, "בקרוב תהיה בן עשרים־ושתיים, נכון?"

ובלי לחכות לתשובה הוסיף: "אני מבקש שתכניס את תעודת הזהות

שלך למזכירות הטכנית, אני צריך אותה לאיזו פרוצדורה". לא זכרתי

אם שאלתי אותו לאיזו מטרה התעודה נחוצה לו, וממילא לא חשבתי

על כך יותר מדי.

כעבור עשרים שנה, ואני מזכיר הקיבוץ, ישבנו לתכנן את בניית

השכונה שבה נבנה גם הבית שלי. כשהתלבטנו אם לקחת משכנתא

לצורך בניית השכונה החדשה, אמרתי שלמיטב הבנתי כל אדם זכאי

פעם אחת לקבל משכנתא בתנאים מועדפים ממשרד השיכון. מרכז

המשק הביט בי בחיוך. "אתה את שלך כבר קיבלת לפני עשרים שנה,

ובמשכנתא שלך בנו את שכונת הוואדי", הטעים, "הפקיד במשרד

השיכון לא יבדוק בציציות אילו תעודות זהות בדיוק יובאו בפניו מן

הקיבוץ. אז בנו לאיציק ונירה עם המשכנתא שלך והיום נבנה לך

עם זו של אחרים, וכך הלאה. הרי אתה יודע איך זה עובד - ככה זה

אצלנו".

*1 "דו"ח־סיכוי" הופיע מדי שנה, במשך כשני עשורים מאז שנת 1991 . המחבר

היה מנכ"ל-שותף של העמותה ועורך הדו"ח בין השנים 2006-1998 .