ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


Share
 ×¢×™×Ÿ התודעה / ג'יימס דשנר
ברוכים הבאים לווירטנט
עולם המצוי מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלכם... ולסיוטים הגרועים ביותר שלכם

הווירטנט — היכולת לדמות מציאות — מציעה היטמעות גופנית ונפשית מוחלטת, וככל שאתה האקר טוב יותר, אתה נהנה יותר.
לשם מה לטרוח לציית לחוקים כשרובם ממילא מטומטמים?
אבל יש חוקים שנקבעו מסיבה טובה. יש טכנולוגיות מסוכנות שאסור להתעסק איתן. זה בדיוק מה שעשה גיימר אחד, והתוצאות היו קטלניות.
הממשלה יודעת שדרוש האקר כדי לתפוס האקר, וסוכני הממשל התבייתו על מייקל. אם ייענה לאתגר, מייקל יצטרך לחדור לסמטאות האחוריות ולפינות הנסתרות של הווירטנט, למקומות שעין אדם מעולם לא ראתה. שם אורבת לו סכנה גדולה — ההבדל בין משחק ומציאות יטושטש לנצח.

עין התודעה הוא הספר הראשון בסדרת דוקטרינת התמותה מאת מחבר הסדרה רבת־המכר הרץ במבוך שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרי הסדרה: הרץ במבוךמבחני הכוויה ותרופת המוותעוד ראה אור ספרו צופן המגפה



      ג'יימס דשנר
עין התודעה
ספר ראשון בסדרת דוקטרינת התמותה
מאנגלית: אמנון כץ

פרק 1
הסרקופג


מייקל דיבר נגד כיוון הרוח, אל נערה ששמה היה טניה.
"אני יודע שיש מים שם למטה, אבל זה באותה מידה יכול להיות
בטון. אם תקפצי אַת תימרחי על זה כמו פנקייק."
לא היו אלה המילים הכי מרגיעות שאפשר לומר למישהי שרוצה
לשים קץ לחייה, אבל זו הייתה האמת. טניה טיפסה על המעקה
הכפול של גשר הגוֹלְדֵן גֶיְיט, מכוניות חלפו על פניה. היא עמדה
נטויה מעט לאחור, גבה שלוח אל האוויר הפתוח, זרועותיה הרועדות
אוחזות במעקה המתכת הרטוב מאדי ערפל. אפילו אם מייקל יצליח,
איכשהו, לשכנע אותה לא לקפוץ, האצבעות החלקלקות שלה
עלולות להשלים את המלאכה, בין אם היא תרצה או לא. וזה יהיה
הסוף שלה. הוא דמיין את הדייג העני המשוכנע שסוף סוף תפס דג
גדול, ואיזו הפתעה מגעילה תצפה לו כשהוא יגלגל את החוט.
"תפסיק להתבדח," צעקה אליו הנערה, רועדת. "זה לא משחק –
כבר לא."
מייקל היה בוִוירְטְנֶט – ה שֵינָה - כמו שקראו לזה גיימרים מורעלים
כמוהו שנכנסו לשם לעתים תכופות. הוא היה רגיל לראות שם
אנשים מפוחדים. היו הרבה כאלה. אבל מתחת לפחד, תמיד הייתה
הידיעה, עמוק בפנים, שלא משנה מה קורה ב שינה, זה לא קורה
באמת. אבל טניה הייתה שונה. הבעת הפנים שלה – כלומר, פני
ההילה שלה – הייתה מטורפת לגמרי. היה לה מבט של אימה צרופה
שהעביר במייקל צמרמורת וגרם לו להרגיש כאילו הוא זה שתלוי
על פי התהום, עומד ליפול אל מותו. ומייקל לא היה מעריץ גדול
של המוות, וירטואלי או מציאותי.
"זה כן משחק, ואת יודעת את זה," הוא אמר בקול רם מדי, וקיווה
שלא הבהיל אותה. אבל משב רוח פתאומי וקר חטף את המילים שלו
והעיף אותן למטה, אל המפרץ. "בואי, תרדי לכאן, ונדבר. שנינו
נקבל את נקודות הניסיון שלנו, אחר כך נוכל להסתובב קצת בעיר,
להכיר אחד את השני. נמצא פסיכים אחרים לבלוש אחריהם. אולי
נקצור לנו איזה מעדן חינמי בחנויות. יהיה כיף. אחר כך, נמצא
לך פֵּתח מעבר ותצופי חזרה הביתה. ואז, אולי תיקחי לך פסק זמן
מהמשחק."
"אין לזה שום קשר למקור־חיים!" טניה צרחה עליו. הרוח ניפחה
את בגדיה ושערה השחור התנפנף מאחוריה כמו כביסה על חבל.
"פשוט לך מפה ועזוב אותי בשקט. לא בא לי שהפרצוף היפה שלך
יהיה הדבר האחרון שאני רואה בחיים."
מייקל חשב על מקור־חיים - מעמקים - השלב הבא, המטרה
הנכספת. המקום שבו הכול פי אלף אמיתי יותר, מוחשי יותר,
עוצמתי יותר. שלוש שנים מפרידות בינו לבין הזכות להיכנס לשם.
במקרה הטוב שנתיים. אבל עכשיו הוא חייב לשכנע את הנערה
הזו לא לקפוץ אל הדייט שלה עם הדגים, אחרת הוא יישלח חזרה
ל פרברים לשבוע, ויתרחק עוד קצת ממקור־חיים - מעמקים.
"אוקיי, תראי..." הוא ניסה לברור את מילותיו בזהירות, אבל הוא
כבר עשה טעות גדולה אחת וידע את זה; לצאת מהדמות ולהשתמש
במשחק עצמו כסיבה להפסיק לעשות את מה שעשתה – זה הולך
לעלות לו בהרבה נקודות. ונקודות זה כל העניין. אבל הנערה הזו
התחילה להפחיד אותו באמת. הפנים החיוורות והשקועות שלה,
כאילו כבר מתה.

"נו תסתלק כבר וזהו!" היא צעקה. "אתה לא קולט? אני לכודה פה.
איזה פתח בראש שלך - אני לכודה! הוא לא ייתן לי לצוף!"
מייקל רצה לצעוק לה שזה לא נכון, היא מדברת שטויות. אבל חלק
אחר בתוכו, חלק אפל, אמר לו: עזוב אותך מזה, בשביל מה אתה
מתאמץ, תגיד לה שהיא לוזרית, תשדל אותה לקפוץ. קפיצת ראש.
תִצפה בה נופלת וצורחת. היא הרי מתעקשת, הולכת עם הראש
בקיר. וזה לא כאילו זה קורה באמת. זה רק משחק. הוא היה צריך
להזכיר לעצמו את זה כל הזמן.
בכל אופן, אסור לו לפשל בקטע הזה. הוא חייב את הנקודות. "טוב,
תקשיבי," הוא נסוג בידיים מורמות, כמו מישהו שמנסה להרגיע חיה
מבוהלת. "רק נפגשנו, תני לזה זמן. אני מבטיח לא לעשות שום דבר
פסיכי. את רוצה לקפוץ, אני לא אפריע לך. אבל לפחות דברי איתי.
תגידי לי למה."
דמעות זלגו על לחייה; עיניה נעשו אדומות ונפוחות. "בבקשה...
פשוט תעזוב אותי בשקט." הקול שלה נעשה רך ושקט, קול מובס.
"אני לא משחקת. אני גמרתי עם כל זה!"
"גמרת? אין בעיה, את יכולה לעזוב. אבל את לא חייבת להרוס
גם לי, נכון?" מייקל הסתכן באזכור נוסף של המשחק רק בגלל
שהיא עצמה השתמשה בו כסיבה שלה לעשות צ'ק אאוט מהמלון
בשר־ודם הווירטואלי שלה. "ברצינות. תחזרי איתי לפתח, תציפי
את עצמך, ותחליטי שסיימת עם המשחק אחת ולתמיד. את תצאי
מהסכנה, ואני אקבל את הנקודות שלי. נכון שזה הסוף הכי טוב
שיכול להיות?"
"אני שונאת אותך," היא ירקה. ירקה באמת. רסס של רוק וערפל.
"שונאת אותך אפילו בלי להכיר אותך. אין לזה שום קשר למקור־
חיים!"
"אז תגידי לי לְמה זה כן קשור," הוא אמר ברוגע, מנסה לשמור על
קור רוחו. "יש לך את כל היום בשביל לקפוץ. תני לי רק כמה דקות.
דברי איתי, טניה."
היא טמנה את פניה במרפק זרוע ימין שלה. "אני לא יכולה להמשיך
לעשות את זה יותר," היא התייפחה והכתפיים שלה רעדו. מייקל
חשש שהיא הולכת לאבד את אחיזתה במעקה. "אני פשוט לא
יכולה."
יש אנשים שהם פשוט חלשים, הוא חשב, אם כי לא היה טיפש
מספיק לומר את זה.
מקור־חיים היה, ללא ספק, המשחק הכי פופולרי בווירטנט. נכון,
תמיד אפשר להיכנס לאיזה שדה קרב אכזרי במלחמת האזרחים או
להילחם נגד דרקונים בחרב כשפים, להטיס חלליות או לבקר בחדרי
פנטזיות מיניות. אבל כל החרא הזה מתיישן מהר. בסוף בסוף, שום
דבר לא מרתק יותר מהרוע, הקשיחות, העצמות החשופות והלכלוך־
לפָּנים של החיים האמיתיים. שום דבר. ויש אנשים, כמו טניה, שלא
מסוגלים לעמוד בזה. מייקל מסוגל. מה זה מסוגל - הוא התקדם
בשלבי המשחק כמעט באותה מהירות כמו הגיימר האגדי גָאנֵר
סְקֵיְיל.
"בחייך, טניה," הוא אמר. "מה כבר יקרה לך אם תדברי איתי? ואם
כבר החלטת לגמור עם הכול, מה ייצא לך מזה שתסיימי את המשחק
האחרון שלך בהתאבדות אלימה כזו?"
היא נעצה בו מבט נוקב ששוב העביר בו צמרמורת.
"קיין לא ירדוף אותי יותר," היא אמרה. "אסור לו לכלוא אותי כאן
ולהשתמש בי כניסוי ולשסות בי את הקיל־סימים שלו. אני הולכת
לעקור את הליבה שלי."
המילים האחרונות האלה שינו הכול. במבט של חלחלה מייקל צפה
בטניה מהדקת את אחיזתה בעמוד, ואז שולחת את ידה השנייה אל
הרקה שלה ומתחילה לחפור בבשר לתוך ראשה.
       

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור