עין התודעה | הפתיחה

ברוכים הבאים לווירטנט
עולם המצוי מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלכם... ולסיוטים הגרועים ביותר שלכם

הווירטנט — היכולת לדמות מציאות — מציעה היטמעות גופנית ונפשית מוחלטת, וככל שאתה האקר טוב יותר, אתה נהנה יותר.
לשם מה לטרוח לציית לחוקים כשרובם ממילא מטומטמים?
אבל יש חוקים שנקבעו מסיבה טובה. יש טכנולוגיות מסוכנות שאסור להתעסק איתן. זה בדיוק מה שעשה גיימר אחד, והתוצאות היו קטלניות.
הממשלה יודעת שדרוש האקר כדי לתפוס האקר, וסוכני הממשל התבייתו על מייקל. אם ייענה לאתגר, מייקל יצטרך לחדור לסמטאות האחוריות ולפינות הנסתרות של הווירטנט, למקומות שעין אדם מעולם לא ראתה. שם אורבת לו סכנה גדולה — ההבדל בין משחק ומציאות יטושטש לנצח.

עין התודעה הוא הספר הראשון בסדרת דוקטרינת התמותה מאת מחבר הסדרה רבת־המכר הרץ במבוך שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרי הסדרה: הרץ במבוך, מבחני הכוויה ותרופת המוות. עוד ראה אור ספרו צופן המגפה. 

עין התודעה

ג'יימס דשנר

ספר ראשון בסדרת דוקטרינת התמותה

מאנגלית: אמנון כץ

פרק 1

הסרקופגמייקל דיבר נגד כיוון הרוח, אל נערה ששמה היה טניה."אני יודע שיש מים שם למטה, אבל זה באותה מידה יכול להיותבטון. אם תקפצי אַת תימרחי על זה כמו פנקייק."לא היו אלה המילים הכי מרגיעות שאפשר לומר למישהי שרוצהלשים קץ לחייה, אבל זו הייתה האמת. טניה טיפסה על המעקההכפול של גשר הגוֹלְדֵן גֶיְיט, מכוניות חלפו על פניה. היא עמדהנטויה מעט לאחור, גבה שלוח אל האוויר הפתוח, זרועותיה הרועדותאוחזות במעקה המתכת הרטוב מאדי ערפל. אפילו אם מייקל יצליח,איכשהו, לשכנע אותה לא לקפוץ, האצבעות החלקלקות שלהעלולות להשלים את המלאכה, בין אם היא תרצה או לא. וזה יהיההסוף שלה. הוא דמיין את הדייג העני המשוכנע שסוף סוף תפס דגגדול, ואיזו הפתעה מגעילה תצפה לו כשהוא יגלגל את החוט."תפסיק להתבדח," צעקה אליו הנערה, רועדת. "זה לא משחק –כבר לא."מייקל היה בוִוירְטְנֶט – ה שֵינָה - כמו שקראו לזה גיימרים מורעליםכמוהו שנכנסו לשם לעתים תכופות. הוא היה רגיל לראות שםאנשים מפוחדים. היו הרבה כאלה. אבל מתחת לפחד, תמיד הייתההידיעה, עמוק בפנים, שלא משנה מה קורה ב שינה, זה לא קורהבאמת. אבל טניה הייתה שונה. הבעת הפנים שלה – כלומר, פניההילה שלה – הייתה מטורפת לגמרי. היה לה מבט של אימה צרופהשהעביר במייקל צמרמורת וגרם לו להרגיש כאילו הוא זה שתלויעל פי התהום, עומד ליפול אל מותו. ומייקל לא היה מעריץ גדולשל המוות, וירטואלי או מציאותי."זה כן משחק, ואת יודעת את זה," הוא אמר בקול רם מדי, וקיווהשלא הבהיל אותה. אבל משב רוח פתאומי וקר חטף את המילים שלווהעיף אותן למטה, אל המפרץ. "בואי, תרדי לכאן, ונדבר. שנינונקבל את נקודות הניסיון שלנו, אחר כך נוכל להסתובב קצת בעיר,להכיר אחד את השני. נמצא פסיכים אחרים לבלוש אחריהם. אולינקצור לנו איזה מעדן חינמי בחנויות. יהיה כיף. אחר כך, נמצאלך פֵּתח מעבר ותצופי חזרה הביתה. ואז, אולי תיקחי לך פסק זמןמהמשחק.""אין לזה שום קשר למקור־חיים!" טניה צרחה עליו. הרוח ניפחהאת בגדיה ושערה השחור התנפנף מאחוריה כמו כביסה על חבל."פשוט לך מפה ועזוב אותי בשקט. לא בא לי שהפרצוף היפה שלךיהיה הדבר האחרון שאני רואה בחיים."מייקל חשב על מקור־חיים - מעמקים - השלב הבא, המטרההנכספת. המקום שבו הכול פי אלף אמיתי יותר, מוחשי יותר,עוצמתי יותר. שלוש שנים מפרידות בינו לבין הזכות להיכנס לשם.במקרה הטוב שנתיים. אבל עכשיו הוא חייב לשכנע את הנערההזו לא לקפוץ אל הדייט שלה עם הדגים, אחרת הוא יישלח חזרהל פרברים לשבוע, ויתרחק עוד קצת ממקור־חיים - מעמקים."אוקיי, תראי..." הוא ניסה לברור את מילותיו בזהירות, אבל הואכבר עשה טעות גדולה אחת וידע את זה; לצאת מהדמות ולהשתמשבמשחק עצמו כסיבה להפסיק לעשות את מה שעשתה – זה הולךלעלות לו בהרבה נקודות. ונקודות זה כל העניין. אבל הנערה הזוהתחילה להפחיד אותו באמת. הפנים החיוורות והשקועות שלה,כאילו כבר מתה."נו תסתלק כבר וזהו!" היא צעקה. "אתה לא קולט? אני לכודה פה.איזה פתח בראש שלך - אני לכודה! הוא לא ייתן לי לצוף!"מייקל רצה לצעוק לה שזה לא נכון, היא מדברת שטויות. אבל חלקאחר בתוכו, חלק אפל, אמר לו: עזוב אותך מזה, בשביל מה אתהמתאמץ, תגיד לה שהיא לוזרית, תשדל אותה לקפוץ. קפיצת ראש.תִצפה בה נופלת וצורחת. היא הרי מתעקשת, הולכת עם הראשבקיר. וזה לא כאילו זה קורה באמת. זה רק משחק. הוא היה צריךלהזכיר לעצמו את זה כל הזמן.בכל אופן, אסור לו לפשל בקטע הזה. הוא חייב את הנקודות. "טוב,תקשיבי," הוא נסוג בידיים מורמות, כמו מישהו שמנסה להרגיע חיהמבוהלת. "רק נפגשנו, תני לזה זמן. אני מבטיח לא לעשות שום דברפסיכי. את רוצה לקפוץ, אני לא אפריע לך. אבל לפחות דברי איתי.תגידי לי למה."דמעות זלגו על לחייה; עיניה נעשו אדומות ונפוחות. "בבקשה...פשוט תעזוב אותי בשקט." הקול שלה נעשה רך ושקט, קול מובס."אני לא משחקת. אני גמרתי עם כל זה!""גמרת? אין בעיה, את יכולה לעזוב. אבל את לא חייבת להרוסגם לי, נכון?" מייקל הסתכן באזכור נוסף של המשחק רק בגללשהיא עצמה השתמשה בו כסיבה שלה לעשות צ'ק אאוט מהמלוןבשר־ודם הווירטואלי שלה. "ברצינות. תחזרי איתי לפתח, תציפיאת עצמך, ותחליטי שסיימת עם המשחק אחת ולתמיד. את תצאימהסכנה, ואני אקבל את הנקודות שלי. נכון שזה הסוף הכי טובשיכול להיות?""אני שונאת אותך," היא ירקה. ירקה באמת. רסס של רוק וערפל."שונאת אותך אפילו בלי להכיר אותך. אין לזה שום קשר למקור־חיים!""אז תגידי לי לְמה זה כן קשור," הוא אמר ברוגע, מנסה לשמור עלקור רוחו. "יש לך את כל היום בשביל לקפוץ. תני לי רק כמה דקות.דברי איתי, טניה."היא טמנה את פניה במרפק זרוע ימין שלה. "אני לא יכולה להמשיךלעשות את זה יותר," היא התייפחה והכתפיים שלה רעדו. מייקלחשש שהיא הולכת לאבד את אחיזתה במעקה. "אני פשוט לאיכולה."יש אנשים שהם פשוט חלשים, הוא חשב, אם כי לא היה טיפשמספיק לומר את זה.מקור־חיים היה, ללא ספק, המשחק הכי פופולרי בווירטנט. נכון,תמיד אפשר להיכנס לאיזה שדה קרב אכזרי במלחמת האזרחים אולהילחם נגד דרקונים בחרב כשפים, להטיס חלליות או לבקר בחדריפנטזיות מיניות. אבל כל החרא הזה מתיישן מהר. בסוף בסוף, שוםדבר לא מרתק יותר מהרוע, הקשיחות, העצמות החשופות והלכלוך־לפָּנים של החיים האמיתיים. שום דבר. ויש אנשים, כמו טניה, שלאמסוגלים לעמוד בזה. מייקל מסוגל. מה זה מסוגל - הוא התקדםבשלבי המשחק כמעט באותה מהירות כמו הגיימר האגדי גָאנֵרסְקֵיְיל."בחייך, טניה," הוא אמר. "מה כבר יקרה לך אם תדברי איתי? ואםכבר החלטת לגמור עם הכול, מה ייצא לך מזה שתסיימי את המשחקהאחרון שלך בהתאבדות אלימה כזו?"היא נעצה בו מבט נוקב ששוב העביר בו צמרמורת."קיין לא ירדוף אותי יותר," היא אמרה. "אסור לו לכלוא אותי כאןולהשתמש בי כניסוי ולשסות בי את הקיל־סימים שלו. אני הולכתלעקור את הליבה שלי."המילים האחרונות האלה שינו הכול. במבט של חלחלה מייקל צפהבטניה מהדקת את אחיזתה בעמוד, ואז שולחת את ידה השנייה אלהרקה שלה ומתחילה לחפור בבשר לתוך ראשה.