זהו סיפורם של שלושים שנה מחיי תנועה קיבוצית, פרק מתוך מחזור של יותר ממאה שנים של קיום קבוצות וקיבוצים. התקופה משתרעת מהקמת מדינת ישראל ועד איחודו של איחוד הקבוצות והקיבוצים עם הקיבוץ המאוחד ב-1981. הקיבוץ עם דשאים רחבים ושער, עם בתים קטנים וחלום גדול שבמרכזו חזון שלא להשתעבד לחלומות פורחים ולא להיכשל בנפילות חדות.
אין זה סיפור על עדת קדושים וטהורים גם לא של גאונים ובעלי שררה אלא של אחד האדם. אנשים בשר ודם שביקשו את היחד והגנו על עצמם בפניו.
זהו סיפור של תנועה שביקשה לטפח את יישוביה הפזורים בקצווי ארץ, להקים קיבוצים חדשים ולעמוד מאחוריהם בשעת מבחן.
המשתתפים בספר הזה רבים: כותבי עתים, ציירים, פסלים, צלמים, עדים, מנהיגים, חברים וחברות מן השורה. כולם כוּנסו לסַפר את הסיפור הקיבוצי כפי שהשתקף בתולדות האיחוד, תקופה סוערת שבה קיבלה מדינת ישראל את צביונה ובה טמונים זרעי עתידה. לקיבוץ הייתה זו תקופה של פילוג ובנייה, של ויכוח על הלינה המשותפת ועל תפקיד הקיבוץ כחלק מהחברה הישראלית.
זו הייתה תקופה שלאחר מלחמות גורליות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.
במעבר הדורות יש לזכור ולהזכיר מה היה ואיך היה, לשמור ולטפח את הזיכרון המשותף: תנאי חיוני לתווית העתיד.
משכיבים בקיבוץ המאוחד – ישנים באיחוד
הקמת הנקודה החדשה הביאה איתה "פרשת השכבה". כשגרנו עדיין בקיבוץ המאוחד, רצנו להשכיב ב"נקודה"; כשעברנו לנקודה – עדיין המשכנו לרוץ למקום מגורינו הקודם להשכיב את הילד, שעדיין נשאר בבית הילדים שם, או באיזולטור. והייתה זו הרגשה קשה, לישון בריחוק מקום מהילד.
רחל, גבעת חיים איחוד