.jpg)
דיוויד פוסטר וואלאס | טבעו של הכיף
קובץ ראשון מסוגו בעולם, המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות. כקורא ביקורתי וכסופר פורץ גבולות, וואלאס חזר שוב ושוב לעסוק בנושאים אלה וחקר באמצעותם סוגיות כמו אירוניה, אותנטיות, הומור, מוסר, תהילה וכיף.
טבעו של הכיף כולל דיונים בדוסטוייבסקי, קפקא, בורחס, הרברט, אפדייק ואחרים, כמו כן הוא כולל דיון מעמיק ורחב היקף על הקשר בין טלוויזיה וספרות, ניתוח נוקב על שירה אמריקאית עכשווית, וכן סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנה בכתיבה יוצרת שוואלאס העביר לסטודנטים.
המאמרים והרשימות בקובץ זה כתובים בחריפות, ברק, הומור, נוקדנות, בלי הנחות, כדרכו של וואלאס. מתוכם עולה תפיסת עולמו הספרותי ובוקעת אישיותו. זוהי קריאה מרתקת לאוהבי הספרות בכלל והכתיבה של וואלאס בפרט, קריאה מעוררת לשיח בתחום ביקורת הספרות והתרבות.
E Unibus Pluram
טלוויזיה וסיפורת אמריקאית
תתנהגו טבעי
לסופרים כמין ביולוגי יש נטייה ללטוש עיניים. יש להם נטייה לארוב
ולנעוץ מבטים. הם משקיפים מלידה. הם צופים. אלה הטיפוסים
בסאבוויי שבמבט הנונשלנטי שלהם יש משהו קריפי איכשהו. כמעט
משחר לטרף. זה מפני שסיטואציות אנושיות הן מזונם של הכותבים.
סופרים צופים ביצורי אנוש אחרים בערך כפי שאנשים מאּטים את
המכונית ובוהים כשהם עוברים ליד תאונת דרכים: הם מתאווים
לחשוב על עצמם כעל עדים.
אבל לסופרים יש בעת ובעונה אחת גם נטייה להיות מודעים
לעצמם להחריד. כשם שהם מקדישים המון שעות פוריות למחקר
דקדקני על האופן שבו אנשים אחרים מצטיירים להם, סופרים
מעבירים גם המון שעות לא כל כך פוריות בתהייה חרֵדה איך הם
מצטיירים לאנשים אחרים. איך הם נראים, איזה רושם הם עושים,
שמא כנף החולצה שלהם משתרבב מהחנות, האם יש אולי כתם
של שפתון על השיניים שלהם, האם האנשים שהם לוטשים בהם
עיניים עלולים לקטלג אותם איכשהו כקריפיים, כטיפוסים שאורבים
ונועצים מבט.
התוצאה היא שלְרוב הסופרים, משקיפים מלידה, יש נטייה לסלוד
ממצבים שבהם תשומת הלב מוסבת אליהם. לסלוד מכך שמשקיפים
עליהם. אלה שחורגים מן הכלל הזה - מיילר, מקינֶרְנִי - מעוררים
לפעמים את הרושם שרוב הטיפוסים שמושכים בעט מתאווים
לתשומת לב. הרוב לא. המעטים שאוהבים תשומת לב פשוט מקבלים
באופן טבעי יותר תשומת לב. אנחנו, כל היתר, צופים.
רוב הסופרים שאני מכיר הם אמריקאים בני פחות מ– 40. אני
לא יודע אם סופרים בני פחות מ– 40 צופים בטלוויזיה יותר ממינים
ביולוגיים אחרים באמריקה. הסטטיסטיקאים מדווחים כי במשק
הבית האמריקאי הממוצע צופים בטלוויזיה למעלה משש שעות
ביום. אני לא מכיר שום סופר שחי במשק בית אמריקאי ממוצע. יש
לי חשד שאולי לואיז ארדריץ‘. למעשה מעולם לא ראיתי משק בית
אמריקאי ממוצע. חוץ מאשר בטלוויזיה.
מיד מזדקרים לעין כמה דברים עם פוטנציאל אדיר לכאורה,
מנקודת מבטם של סופרים אמריקאים, בנוגע לטלוויזיה האמריקאית.
קודם כול, הטלוויזיה מבצעת בשבילנו הרבה מעבודת המחקר שלנו
כיצורים שמשחרים לטרף בקרב בני אנוש. בחיים האמתיים יצורי
אנוש אמריקאים הם חבורה חמקמקה ונזילה, וקשה להחריד להגיע
לאיזושהי אחיזה בהם כמכלול. אבל הטלוויזיה באה מצוידת בדיוק
בידית המתאימה. הטלוויזיה היא מַד נהדר של הגֶּנֶרִי. אם נרצה
לדעת מהי נורמליות באמריקה - כלומר מה האמריקאים רוצים
לראות כנורמלי - נוכל לסמוך על הטלוויזיה. שכן כל טעם קיומה
של הטלוויזיה הוא לשקף את מה שאנשים רוצים לראות. הטלוויזיה
היא מראָה. לא המראה הסטנדלית, שמשקפת את כחול השמים
ושלוליות הבוץ. יותר כמו מראת חדר האמבטיה עם תאורת–היתר,
שמולה הנער המתבגר בוחן את שרירי הקיבורת שלו ומתלבט מאיזה
צד הוא נראה טוב יותר. צוהר מסוג זה אל התפיסה העצמית החרֵדה
של האמריקאים הוא פשוט אוצר בלום כשבאים לכתוב סיפורת.
וסופרים יכולים לשים את מבטחם בטלוויזיה. המון כסף מוטל
כאן על הכף, אחרי הכול; והטלוויזיה מחזיקה ברשותה את מיטב
הדמוגרפים שאפשר למצוא במחלקות היישומיות של מדעי החברה,
והחוקרים האלה יכולים לקבוע בדייקנות מהם האמריקאים של
שנות ה– 90 , מה הם רוצים, מה הם רואים - בתור מה אנחנו כק ה ל
צ ו פ י ם רוצים לראות את עצמנו. הטלוויזיה, על פני השטח וגם
למטה מזה, סובבת סביב תשוקה. וכשמדובר בסיפורת, תשוקה היא
הסוכר שבמזונו של האדם.