לצד שיריו הליריים נהג המשורר אלכסנדר פֶּן (1972-1906) לחבר שירים בעלי זיקה לאקטואליה. ספר זה מכנס לראשונה את שירי העת והעיתון של פן שנכתבו בשנים 1967-1947 והתפרסמו ב'קול העם', עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. פן העמיד גרסה שמאלית, ולא אחת חתרנית, לשירי "הטור השביעי" של עמיתו נתן אלתרמן וביקש לנהל עימם דו-שיח לוחמני.
השירים מגלים את גאוות המשורר המנודה ההולך בדרך משלו, ואת אמונתו הבלתי-מעורערת בברית המועצות. משנת 1965 חל שינוי בשיריו והוא מתח ביקורת על תכתיביה של מוסקבה; לראשונה גם התעמת אז עם ראשי מפלגתו שהטילו צנזורה על אחדים משיריו.
זוהי הזדמנות להיפגש עם צד פחות מוּכּר ביצירתו של אחד הבולטים במשוררים העבריים של המאה העשרים וכן לקרוא באור אחר את ההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה.
הספר הוא פרי מחקרה של פרופ' חגית הלפרין, המלמדת במכללת סמינר הקיבוצים וניהלה את ארכיוני הסופרים של אוניברסיטת תל אביב. בין ספריה: צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן (2007) והמאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי (2010). בין השאר ערכה עם פרופ' עוזי שביט את מהדורת כל שיריו של אלכסנדר פן (2005).
זוכה פרס היצירה בתחום הוצאת ספרי מופת
***
פן, שנודע כיום בעיקר הודות לשירי האהבה שלו, שהולחנו – "וידוי" ("מעילי הפשוט ופנס על הגשר"), "רומןס" ("בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת"), "לא אני הוא האיש" – הקדים את נתן אלתרמן בכתיבת שירים מחורזים שהגיבו על אירועי השעה ושפורסמו בעיתונות התקופה. כעבור שנים, עם התבססות "הטור השביעי" של אלתרמן, חזר פן לכתיבת טוריו-שלו, שאיגפו את אלתרמן משמאל ונודעו בנחרצותם הפוליטית.
טורים פוליטיים אלה, כמאה ועשרים במספר, פורסמו בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית 'קול העם' בשנים 1967-1947 וכעת הם מופיעים לראשונה בספר. הטורים מגלים את גאוות המשורר המנודה ההולך בדרך משלו, ואת אמונתו הבלתי-מעורערת בברית המועצות. משנת 1965 חל שינוי בשיריו והוא מתח ביקורת על תכתיביה של מוסקבה; לראשונה גם התעמת אז עם ראשי מפלגתו שהטילו צנזורה על אחדים משיריו.
הקריאה בספר היא הזדמנות להיפגש עם צד פחות מוּכּר ביצירתו של אחד הבולטים במשוררים העבריים של המאה העשרים וכן הזמנה לראות באור אחר את ההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה.
***
מול הפוגרום והשטנה, עמוד הכן! עמוד איתן!
יצחק לאור על הספר