גיבורי ארבעת פרקי שתי כפות ידיים ומילה של ישעיהו קורן, הרומן הקצר, הפותח את הספר ותופס את רובו, הם יוליק בן התשע, ילד מופנם ונבדל מחבריו, ואביו ואמו – על רקע כפר סבא של ארץ ישראל המנדטורית, במחצית השנייה של שנות ה-40. חייהם מתנהלים כמו באדישות לכותרות ולאירועים הגדולים של התקופה, שרק שביבים שלהם מתגנבים שוב ושוב לאופק של הסיפור, כמין אבחה עמומה המהדהדת באוויר ומשתלבת באיזו אימה סתומה שכמו אורבת בסיפור ממילא. הדמויות חיות את היומיום הקונקרטי שלהן, המורכב מפרטים מעוצבים להפליא בדייקנות פלובֶּרית, שקורן שקד עליה שנים רבות.
הופעת ספר חדש של ישעיהו קורן – חתן פרס ביאליק, מבכירי הפרוזאיקונים הישראלים – היא חג לספרות העברית. "מה שברור הוא שקורן סופר מקורי לחלוטין, שהמציא נוסח כתיבה שאין דומה לו בספרות העברית" (עידן לנדו, 'הארץ').
בתוך הוויית חייהן האפורה והמרוטה נאחזות דמויות הספר, איש איש, באיזה מאווי עמום, לא מנוסח, לשינוי ולהיחלצות. אצל האם הרגשית, המשכילה מן האב, הוא יתבטא בחפצים כגון פסלון של שופן, צנצנת חרסינה לבנה, ספרון של ביירון; אצל האב, איש הכפיים המעשי, בעל העגלה השואף למשאית, באמצעות דברים כגון הספר 'מדריך לנהג'; אצל יוליק באמצעות יונה, קן ציפורים, מים, אש, קרחת חול זהובה בפרדס, וכו'.
אפשר לקרוא את הספר כרומן קצר, שנוספו לו שלושה סיפורים. באחד מהם מופיעים אותו יוליק ואותם הורים, בשנות החמישים, בכפר סבא שליד הגבול המסוכן, אבל יוליק בו דווקא צעיר יותר, אף שלאביו כבר יש משאית. גיבור הסיפור השני הוא מעֵין יוליק מבוגר, התוהה לאחור מהו המרכז שבכוחו לינוק את כל המפולת של טיוטות חייו. אלא שהסיפור השלישי, שעל שמו קרוי הספר, משנה את התמונה: הוא אוטוביוגרפי במוצהר; גיבוריו הם קורן ואביו ואמו, והוא מספק את התשתית הביוגרפית לשאר הספר ומגבש את הספר ליצירה אחת, מין "רומן קרוע", הכולל את פרקי יוליק הבדויים, עוד שתי כתיבות אלטרנטיביות שמאירות אותם, ואת הפואנטה של היצירה: הרקוויאם המצמרר לזכר הוריו של המחבר, אשר בו הולך ונמס עור כפות ידיו המיובלות והסדוקות של אביו בתוך כפות ידיה האוהבות של אמו – תהליך שהושלם סמוך למות ההורים, והוא החוט העיקרי שנמצא בין כל החוטים, בין כל הטיוטות, של חיי המספר.
זוכה פרס ברנר לספרות לשנת 2013
המורה לספרות שלנו
טור אישי של ישעיהו קורן
טעימה מהספר
סדרת תמונות שהקורא הופך לסיפורמוטי פוגל חושב שיש סופרים שכדי לכתוב עליהם אין ברירה אלא לצטט אותם, ובאריכות
הסוד השמור של הספרות העברית