עד הבוקר

               וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ   כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם  הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ  וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.

                                   שופטים יט, כה-כט

 

עוֹרָהּ הָיָה רָקִיעַ עַל גּוּפָהּ. עוֹרָהּ הִשְׁחִיר וְהֶאֱדִים עִם שַׁחַר.
עוֹרָהּ נִמְתַּח עַל אֵיבָרֶיהָ הַכְּחֻלִּים בְּלִי קֶמֶט.
עוֹרָהּ הָיָה רָקִיעַ בְּלִי עָנָן וּבוֹ צִפּוֹר אִלֶּמֶת. 

עד הבוקר, ספרה האמיץ, הנוקב והבועט של המשוררת הצעירה והמוערכת הילה להב, היא פואמה שלמה ומהודקת, העוסקת בשאלות כבחירה ואונס, קול והשתקה, לידה ומוות, באומץ ובהעמקה שמאפשרת צורת הפואמה הנדירה בשירה העברית בת-זמננו.

לבתר כדי לאחות

לפעמים הגוף לא מציל. לא תמיד יש לו מספיק כוח.
הילה להב בראיון מרתק ליוני לבנה

פואמה שכולה בשר ודם
אלי הירש לא זוכר שקרא ספר שירה כואב כל כך, מעונה ומוכה אימה כזה. "עד-הבוקר" הוא הפואמה הזאת: שירת הגוף שעונה והומת ובותר, ואף על פי כן הוא חי ונע, כותב ושר.

 

ספר כְּאפשרות לְהד, עֵד ושֵם בטיפול בנפגעות פגיעה מינית
ליאור גרנות, ביבליותרפיסטית, חושבת שהעוצמה של הספר היא ביכולתו להישיר מבט אל הזוועה ובכך שהוא מאלץ אותנו להישיר מבט גם, ובכך לומר לנשים שעברו פגיעה מינית: אתן לא אילמות ולא מוסתרות בחשכה; יש אוזניים שיאזינו לקולכן ויש עיניים שיביטו בכן במבט רואה, מאמין וחומל.

 

טעימה מהספר