על צ'יוֹוווֹ נֶנֶה מגיד– צ'יווי, והספר ואוו!

אם יש משהו שאני מאד מאד מאד אוהבת זה מתוקים בגיל הרך ובעלי חיים. כן את כולם, למעט ג'וקים וזוחלים (למרות, שיש חנות אחת בפריז, שחלון הראווה שלה מציג חרקים מרהיבים ומבעיתים המשופדים בסיכה ואני עומדת נכוחה מהופנטת ובוהה, מתפעלת מהיופי המרהיב של הפרפרים ומתחלחלת מהחיפושיות המפלצתיות).

הייתה לי חתולה שהייתה איתי 23 שנה. שמה היה צ'יוֹוווֹ נֶנֶה מגידו או בקיצור – צ'יווי. אצל חתולים, שתדעו, יש קוד: אם הם מגרגרים שאתם אוספים אותם לראשונה בזרועותיכם – יש להם אופי טוב. צ'יווי הגורה גרגרה ונתנה בי מבט חולמני כשקבלתי אותה. היא הייתה לבנה ורכה, והייתי צריכה להיזהר לא לחבק אותה חזק מידי ולעשות ממנה קווץ' מרוב אהבה. כשהייתה רעבה הייתה הולכת לה למטבח, מתיישבת ליד קערת האוכל ומחכה בסבלנות עד שאראה שהיא שם בנימוס שאין לי מושג ממי ירשה אותו. כפי שניתן לראות בתמונות, היא נהגה לעשות תרגילי פלדנקרייס מידי יום, וגולת הכותרת: הסאונד שנהגה להפיק מפיה: "וואו", להבדיל מה "מיאו" המקובל, אותו נהגה להשמיע בטיימינג מופתי פעם אחר פעם. למשל, ישבתי פעם עם חברה בסלון, האחרונה סיפרה לי על חיי המין הסוערים שלה, צ'יווי הגיחה מהמטבח ואמרה :"וואו".

לפני שנה, למרות הידיעה שאני עוברת לגור בפריז, הייתי בדכדכת יהושפט. צ'יווי מתה, לא התחשק לי לייצר שום דבר חדש, לא תערוכה, לא מופע, נאדה. כמי שכל הזמן מייצרת משהו – המצב היה בלתי נסבל בשבילי. מיקאלה, חברה שלי מפריז הציעה לי לכתוב סיפור לילדים. ידעתי מייד שאני רוצה לכתוב על צ'יווי. חיפשתי את הניגוד  המושלם אליה כדי ליצור סיפור, שיהיה  בראש ובראשונה מהנה, שיעלה חיוך, וגם- אם אפשר - שיעזור במשהו למישהו. מייד ידעתי: ילדה היפר אקטיבית, כזו שאין לה סבלנות לשבת יותר מדקה במקום אחד, שאין לה גבולות כי היא שופעת רעיונות ויצירתיות, ומטבע הדברים, לא היה לי מושג שאני כותבת על עצמי, על איך שהייתי כשהייתי קטנה. כיוון שלא ידעתי שזו אני, אלא ילדה אחרת, שהמצאתי אותה, כל האהבה שיש לי לגיל הזה, הטהור, המתוק- בא לידי ביטוי בכתיבה. 

כתיבה תמיד גורמת לי הנאה עצומה, והפעם לבי כתב את הסיפור. 


גילי רואה ציפור שעושה לה חשק לצייר אותה. היא לא מוצאת נייר, היא מוכרחה לצייר ולכן היא מציירת על  הקיר בגן. הגננת כועסת, "אסור ככה, ואסור ככה, וככה", אבל יש לה מזל, לגילי, כי נפל בחלקה להיות תחת טיפול של גננת אוהבת אדם וחיות, עם ראש פתוח, וזו מביאה לה חתולה שתהיה תחת טיפולה. והחתולה, ששמה בספר הוא "נומי" מלמדת את גילי את יסודות השקט הפנימי, היסודיות והרוגע - מעצם קיומה. גילי מתבוננת בה ומפנימה דרך הנאה יכולת עשייה בקצב אחר, כמו גם להתחיל פעולה ולסיימה.  

את הסיפור הגשתי לנרי אלומה, העורכת הכי חכמה ורגישה בעולם. נרי המליצה על המאיירת עינת צרפתי, וזו יצרה איורים מלאי הומור, מחשבה וחום. הן עבדו יחד עם מיכל מגן, המעצבת הגרפית. אני קבלתי דיווחים לפריז והרגשתי בת מזל כמו גילי- שהספר שלי מטופל תחת הידיים הכי טובות שיכולתי לאחל לעצמי, כי כל תקופת העבודה על הספר, למרות שנעדרתי מהארץ הייתי שקטה  ורגועה לחלוטין, ממש כמו צ'יווי.

 

נולי עומר