ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
אלו הם מים | דייויד פוסטר וואלאס
Share
 

אלו הם מים

כמה מחשבות, שנמסרו באירוע חשוב, על האפשרות לחיות חיים של חמלה


* דיוויד פוסטר וואלאס הוזמן להרצות בפני בוגרי קולג' קניון, מחזור 2005, על נושא לפי בחירתו.
זו היתה ההרצאה 
היחידה מסוג זה שהוא אי פעם נתן.


        שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר
ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב,
בחורים. איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה
זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"    
 
 מתוך: אלו הם מים 


[...]
וזה, אני טוען, מה שאמור להיות הערך הממשי, האמִתי של לימודי
מדעי הרוח שלכם: איך, כאנשים בוגרים, תישמרו מלעבור את חייכם
הנוחים, המשגשגים, המכובדים, כמו מתים וחסרי מודעות, כמו
עבדים של ראשכם ושל ברירת המחדל המובנית הטבעית שלכם,
שהיא להיות לבד באופן מיוחד, מוחלט, מלכותי, יום אחרי יום.
  זה אולי יישמע כמו הפרזה, או הבלים מופשטים. אז בואו נדבר
בצורה יותר מוחשית. העובדה הפשוטה היא שבתור מסיימי קולג'
אין לכם עדיין שום מושג מהי המשמעות האמִתית של "יום אחרי
יום". בחיים הבוגרים האמריקאיים יש חלקים גדולים ושלמים שאף
אחד לא מדבר עליהם בנאומי חלוקת תארים. חלק אחד כזה קשור
לשעמום, לשגרה ולתסכול קטנוני. ההורים והאנשים המבוגרים יותר
שיושבים כאן יבינו היטב על מה אני מדבר.

לשם הדוגמה, בואו נאמר שזהו יום ממוצע בחייכם הבוגרים, ואתם
קמים בבוקר, הולכים למשרת הצווארון־הלבן המאתגרת שלכם, משרה
לבוגרי קולג', עובדים קשה במשך תשע או עשר שעות, ובסוף היום
אתם עייפים, ואתם מתוחים, ואתם רוצים רק לחזור הביתה ולאכול
ארוחת ערב טובה ואולי להירגע שעתיים ואז להיכנס למיטה מוקדם,
כי למחרת אתם צריכים לקום ולהתחיל הכול מחדש. אבל אז אתם
נזכרים שאין אוכל בבית — לא היה לכם זמן לעשות קניות השבוע
בגלל העבודה המאתגרת שלכם — אז עכשיו אחרי העבודה אתם
צריכים להיכנס למכונית ולנסוע לסופרמרקט. זה סוף יום העבודה,
ויש פקקים, כך שלהגיע לחנות לוקח הרבה יותר זמן ממה שזה אמור
לקחת, וכשאתם מגיעים לשם לבסוף, הסופרמרקט מלא אנשים, כי זו
כמובן השעה שבה כל שאר האנשים שיש להם משרות מנסים גם הם
לדחוס קצת קניות בסופר, והחנות מוארת בפלואורסצנטים מבחילים,
ולאוויר מופחת מוזיקת רקע חסרת נשמה או פופ תאגידי, וזה פחות
או יותר המקום האחרון שאתם רוצים להיות בו, אבל ...
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור