"גם אם אתם בשוליים, זה לא אומר שאתם שוליים."
הדברים שאמרה נגה אלבלך, עורכת ספריו של דייוויד פוסטר וואלאס בעברית,
באירוע בלבונטין 7, תל אביב, שנערך בספטמבר 2012 - אירוע לכבוד שני ספרי וואלאס:
א.
הייתי רוצה לפתוח בקטע היו-טיוב הבא, וליתר דיוק ב-7 שניות מתוכו - שניות 10-17 (ואפשר גם לקפוץ לדקה 5:55-6:05):
הסרטון מצולם באיטליה, בכינוס סופרים מיוחד, וחבורת סופרים צועדת ברחובות של איזו עיר עתיקה. זו חבורה מאוד מכובדת: זיידי סמית, ג'ונתן פרנזן, גם וואלאס שם. כולם הולכים לאט, ומשוחחים זה עם זה, הולכים בצורה מסודרת, פתאום וואלאס מתחיל לרקוד.
התחושה שהסרטון עורר בי היא שלוואלאס לא נוח בתוך חבורת הסופרים הזאת, אולי היה לו משעמם ודרך הריקוד הוא ניסה לבדר את עצמו, אולי זו היתה חבורה כזאת מלאת חשיבות עצמית והוא ניסה לנטרל את זה ולהיות קצת ליצן, אולי הוא לא אהב להיות מובל והצעדה הזאת נראתה קצת כמו איזה טיול מאורגן באיטליה.
ההתנהגות של וואלאס בתוך חבורת הסופרים היא אילוסטרציה לדרך שבה וואלאס כתב: הוא לא עשה את מה שמקובל, הוא לא אהב לשעמם את עצמו, ובעיקר – הוא היה אמנם חלק מחבורה, ממסורת, הוא לא ערק ממנה, אבל בתוכה הוא חיפש את החירות ונהג בחופש מוחלט.
במסע של כמה ימים שוואלאס עשה עם העיתונאי דיוויד ליפסקי במסגרת השקת הספר "אינפיניט ג'סט" ב-1996, וואלאס ממקם את עצמו מבחינה ספרותית:
הוא הגדיר את עצמו כמי שמבחינה ספרותית היה עבד לג'ון בארת. את Lost in the Funhouse של בארת הוא כינה "תרועת החצוצרות של הספרות הפוסט מודרנית כולה". וואלאס מזכיר גם את דונלד בארתלמי, בן דורו של בארת, ואומר שהסיפור שלו "הבלון" גרם לו לזקפה בלב. את הביטוי הזה הוא שואל מ-Lester Bangs, מבקר מוזיקה אמריקאי ידוע. החוויה האסתטית, וואלאס מעיד, היא חוויה אירוטית בשבילו, בין השאר בגלל תחושת האינטימיות הגדולה שנוצרת בינו לבין היוצר. גם את הסופר דון דלילו וואלאס העריץ ואפילו ניהל אתו קשרי מכתבים (אפשר למצוא ברשת). הוא התייעץ עם דלילו בקשר לקשיי הכתיבה שהיו לו, דלילו ענה בפתיחות גדולה ובין השניים נוצרה קרבה.
אלא שבאותו ראיון הוא גם מספר לדיוויד ליפסקי שלאחרונה, כלומר באמצע שנות ה-90, הטעמים שלו קצת השתנו והוא קורא יותר ספרות ריאליסטית כי חומר אקספרימנטלי כבר פשוט לא כיף לו לקרוא.
ככותב, שני דברים היו חשובים לו: 1. ליצור אינטימיות עם הקורא, ו-2. לכתוב ספרות שתהיה לא רק מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית אלא גם כיפית לקריאה. הוא רצה לכתוב באמצעים פוסט מודרניים על נושאים מסורתיים, כמו רוחניות, רגש, קהילה, שנדחו על ידי הספרות האוונגרדית.
אפשר לראות בו שילוב בין בארת ודלילו מצד אחד לדוסטוייבסקי מהצד השני. אם בארת ודלילו מרחיקים סיטואציות יומיומיות על ידי התבוננות צינית, אנליטית, אולי קצת מתנשאת (נראה שזה המבט שהיה נחוץ בדור ההוא), וואלאס עושה את הפעולה ההפוכה, הוא מקרב: הוא עושה זום דרמטי בתוך מצבים ששייכים בדרך כלל לעולם הכלכלי-צרכני-מסחרי המנוכר. שעשועוני טלוויזיה, פסטיבלים למיניהם, מסע שיט בקריביים – מכל אלה הוא מקלף את מראית העין של האושר הצוהל ושל ההצלחה, ומאתר את חוסר האונים, את הכאב, את הכמיהה הבסיסית לחום ולהכלה.
עיתונאי אמריקאי כתב:
"הפרויקט של וואלאס היה אמפטיה. ככותב בעל מוח היפר-מבריק, הוא בחר להשתמש בְּכוחות הסוס האינטלקטואליים שלו כדי להשיג באמצעותם הארה מוסרית."
ב.
אני חייבת להודות שמבחינה אישית, בהסתכלות בדיעבד הבנתי שאחד הדברים שריתקו אותי אצל וואלאס הוא המוטיב של האימה. האימה נוכחת בעוצמה רבה כשהוא מתאר אמא שנוטשת את ילדיה, או תינוק חסר אונים שרוף מכוויות של מים רותחים, או כשהוא מתאר את אימתם של הלובסטרים מפני מותם בתוך סיר של מים רותחים, או בסיפור המופרע "ילדה עם שיער מוזר" – כשהוא בונה את האימה לאט וביציבות עד המשפט האחרון ממש.
למה נמשכתי לזה כל כך?
אולי משום שהמצבים האלה מעלים את השאלות: מי רואה אותנו בסבלנו? מי מבחין בנו בכלל? למי אנחנו חשובים בעולם הזה ומי חשוב לנו? אלה שאלות שהמטען הרגשי והמוסרי שלהן הוא במשקל כבד. הרצון הזה להיות מובן ולהיות נראה, ולא להיות נזנח וחסר אונים כמו לובסטר בסיר בישול, כמו הומלס ברחוב, או כמו מהגר "שקוף" שעובד בעבודות שחורות על סיפון של ספינת תענוגות, על הרצון והצורך להיראות ועל ההשלכות שמגיעות כאשר הצורך הזה לא ממומש – על זה כותב וואלאס, ובעצם הוא כותב על קדושת החיים.
בנאום שלו לתלמידי קולג' (בספר "ילדה עם שיער מוזר") הוא ממש מזמין אותנו לחרוג מתוך גולגולות ראשינו הפרטיים ולראות את שלל החיים הרוחשים סביבנו, מחוצה לנו. הוא מציע לנו לראות תור מתיש בסופרמרקט כאתר קדוש, משום שמתרחש בו מפגש אינטנסיבי של חיים.
לכאורה קדושת החיים עומדת בסתירה להתאבדות של וואלאס. אבל לא. וואלאס סבל מדיכאון. הוא היה מטופל בתרופות פסיכאטריות והסתיר את העניין בקנאות גם מאנשים קרובים לו מאוד, כי הוא התבייש בזה. במשך 20 שנה הוא לקח תרופה שאיזנה אותו, היא זו שבעצם החזיקה אותו בחיים. אלא שהתרופה התיישנה והרופא המליץ להחליף. ברגע שוואלאס הפסיק לקחת את התרופה הישנה והטובה הוא פשוט לא הצליח להתאזן מחדש. בסוף התאבד.
ג.
אני מצטטת את וואלאס מתוך "המלך החיוור", ספרו הלא גמור שראה אור לאחר מותו:
"ווקמנים, אייפודס, בלאקבריס, טלפונים ניידים שנצמדים לראש שלנו. זו אימה שהשקט מטיל עלינו כשאין לנו שום דבר שיסיח את דעתנו. קשה לי להאמין שיש מישהו שחושב שהכינוי 'עידן האינפורמציה' מתייחס רק לאינפורמציה. כולם יודעים שמדובר במשהו אחר, הרבה יותר עמוק."
ד.
באותו רומן "המלך החיוור", אחת הדמויות טוענת שהחברה האמריקאית היא חברה אינפנטילית, במובן הזה שבני האדם לא רואים את עצמם כחלק ממשהו גדול יותר שאליו יש להם מחויבות עמוקה. הם חושבים על עצמם כאזרחים בכל מה שנוגע לזכויות ולהקלות, אבל לא במה שקשור בחובות. כמו ילדים, הם מצפים שיספקו את הצרכים שלהם, שיחוקקו את המוסר בשבילם.
וואלאס עוקב ברומן אחרי כמה מעובדי רשות המסים האמריקאית (כדי לכתוב את הספר הוא השתתף בקורסים במיסוי ולמד את הנושא). וואלאס משתאה מול יכולתם של בני אדם לעסוק במקצוע משעמם כל כך יום-יום, ומצד שני עולה בו גם ההערכה הגדולה לאנשים האלה, שהעבודה שלהם היא במהותה שמירה על קיום הערבות ההדדית. עולה התובנה כי היכולת לעמוד בשגרת החיים הסיזיפית הזאת, היכולת לעבוד לבד ובהתמדה בלי שאף אחד ימחא לך כף – זו גבורתו האמיתית של האדם.
ה.
יש אמנים שהיצירה שלהם משקפת תפישת עולם מסוימת וערכים מסוימים בעוד שבחיי היום יום הם לא מקיימים אותם בכלל. אצל וואלאס היתה חפיפה בין היצירה לבין החיים. התלמידים שלו מספרים שעל הספסל מחוץ לחדר שלו בקולג' תמיד היה תור, עם כולם הוא היה מדבר ברצינות ומקשיב. אחותו מתארת אותו כמקשיב הטוב ביותר שהיא פגשה בחייה. תלמידים מספרים על חיבורים שהגישו לו שחזרו עם המון סימונים של עט אדום בתוספת חמישה עמודי הערות בכתב. הוא השקיע את הנשמה בתלמידים והתייחס לכתיבה שלהם כמו לכתיבה שלו. וואלאס היה אדם אהוב מאוד.
ככה כתב אחד התלמידים שלו:
"הוא אף פעם לא דיבר על היצירה שלו. אפילו לא פעם אחת בשלוש סדנאות הכתיבה שלקחתי אצלו. היו לי כמה וכמה מרצים שהיו כופים על התלמידים לקרוא את היצירות שלהם במהלך הקורס, אבל הוא התבייש ונבעת מהרעיון הזה. לא היתה עצם בגופו שלא היתה בה צניעות."
ו.
אני אסיים באותו סרטון שאתו פתחתי, שבו וואלאס הולך ורוקד ליד חבורת הסופרים.
מתישהו עלה בראשי שליד כל הסופרים שצועדים מסודרים בשורות וואלאס נראה כמו הערת שוליים. והערות השוליים הן לא דבר שולי אצל וואלאס, הוא הגדיר אותן מחדש ונתן להן עצמאות.
מצד אחד הן נתנו ביטוי לרוח החופשית-אסוציאטיבית שלו, ומצד שני הן שיקפו את רוחו הקפדנית-אובססיבית. באופן אלגורי ועמוק הן משקפות אולי את התפישה האומרת שגם אם אתם בשוליים זה לא אומר שאתם שוליים.
ברומן המונומטלי שלו 'אינפיניט ג'סט', יש 1088 עמודים ומתוכם 100 הם הערות שוליים. אחותו מספרת שאת הרומן הזה הוא כתב ביד ואחר כך הקליד במחשב. את הכול הוא הדפיס, ושלח לה בדואר חבילות ענקיות כדי שתעשה הגהה להקלדה שלו. היא מספרת שתוך כדי קריאה היא יעצה לו בחום להוריד את כל הערות השוליים. וואלאס סירב.