ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


Share

אז ככה | בטיסט בולייה

 

בטיסט בּוֹלייה

סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון

מצרפתית: רמה איילון

יום 1

בוב דילן


שבע בבוקר במסדרון חדר המיון.
 
אני שונא להתחיל את היום בנסיון התאבדות.
  גברת דִידוֹ* בלעה 14 כדורים מקופסה אחת, 9 מקופסה שנייה ו־ 8
מקופסה שלישית.
  יומיים אחרי כן התעוררה, הלומה מהתרופות. אחותה סטרה לה
והזעיקה עזרה.
  תוצאות בדיקות המעבדה הראשונות מאשרות את האבחנה שלנו:
היא תחיה. הכבד במצב איום וזה בניגוד לרצונה, אבל היא תחיה.
  היא שוכבת בתא שלה ובוכה, פניה אל הקיר הלבן. אני לא יודע מה
היא רואה בו, אבל עיניה דבקות בו בעקשנות של סקוץ' חדש.
  אני נכנס.
  “לא הצליח לי," היא ברכת השלום שלה.
  אני מסביר לה שהצליח לה ועוד איך, כיוון שהיא בחיים.
  “אתה לא מבין."
  “זה נכון, אני לא מבין, אבל אני יכול לספר לך סיפור."
  עדיין תחת השפעת ההוללות של אמש, אני לוקח כיסא ונמרח על
אלונקה כאילו הייתה דלפק של בר ששמו “ביסטרו מָקְסֶנְס, מעוז
ההזדמנות האחרונה".
  אני מספר לה את הסיפור בה' הידיעה, הסיפור הבראשיתי, הכביר,
זה שאני שולף כל אימת שדרכי כמטפל מצטלבת בדרכו של מועד
להתאבדות.

“התמחיתי אצל רופא כללי: דוקטור אוקטופוס** קיחוטה. יצור
מתועב, היית שונאת אותו. הגיע אלינו מר לזרוס,*** מטופל הסובל
מנכות. כיסא הגלגלים שלו היה גדול מכדי לעבור בפתח הכניסה,
לכן נכנס מפתח היציאה. בדיקה שגרתית, מפשיטים אותו. זרועו
השמאלית דבוקה לבשר החזה שלו. שוקיו מוצמדות לירכיים שלו
ברצועות, הוא מקפל אותן בתנוחה מחרידה. גופו הוא שדה קרב
מרוטש מצלקות. בכל מקום נראות כוויות ישנות מדרגה שלישית.
הדימוי שעולה בראשי? נר שנמס. האש לא חסה על דבר, בייחוד
לא על הפתיל של הנר: פניו זולגות, לחיו הימנית נראית כמו דמעת
שעווה. ועם כל זאת, גדם השפתיים שלו מחייך חיוך רחב. הוא מדבר
על התכניות שלו, על נסיעותיו האחרונות, על בת זוגו החדשה,
ההרה. היא נושאת ברחמה את ילדם הראשון. הוא נרעש מהשאלה
האם עליו לקנות פחיות של צבע כחול או ורוד. הוא מעדיף פחית
ורודה, אבל גם בן יהיה בשבילו בגדר נס.
  אני מביט באיש הזה, שהאש הטביעה בו את חותמה. אני מביט
בו — חי, נלהב ועליז. אני לא מבין. משהו חומק מהשגתי. הוא יוצא
מהחדר. דוקטור אוקטופוס קיחוטה הטוב מסתובב אלַי:
  “נחש איך הוא עשה לעצמו את זה!"
  זה: לשון המעטה מרומזת לציון גלגול של גוף בריא לכדי קילוח
של לבה.
  “לפני ארבע שנים הוא שפך דלק בתוך המכונית שלו ודהר לתוך
קיר. הוא רצה למות."

גברת דידו מקשיבה לי.
  “כשראיתי את האיש הזה, הוא היה מאושר."
  אני משתתק. אני מרים את המרפק שלי מהבר ולא משלם בעבור
המשקה. אני מסיע לאחור את הכיסא, קם ויוצא מ"ביסטרו מָקְסֶנְס,
מעוז ההזדמנות האחרונה", משאיר אחרַי מלצרית עם עיניים עצובות
גדולות.
  אין לי הרבה דברים בחיים, אבל יש לי סיפורים. אני פוגש אנשים
שוכבים או כאלה בכיסא גלגלים, חייהם חוקרים את האנושיות שלי.
אני לא אנוכי: אני חולק את השאלות האלה עם מטופלים אחרים,
ואורג ביניהן גורלות.
 
* מייסדת העיר קרתגו, התאבדה לאחר שאהובה עזב אותה.
** נבל־על בסדרת הקומיקס “ספיידרמן".
*** הוקם לתחייה על־ידי ישו.
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור