ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 התרסה עתירת יופי, שנינה ורגישות נגד עולם המתפרק מיופיו ומערכיו
בכל סרלואי על נפש אחת אחריך, ספרו  של דורי מנור
 

 יאיר אסולין מנסה לפצח את סוד הישראליות

"כי זה כל הספר הזה - פה ושם בארץ ישראל גרסת 2020. זהו מסע אל תוך הפצעים השותתים של ישראל, וכאלה אינם חסרים".
"זהו אכן סיפורה המדויק של ההישרדות הישראלית 2020, ואסולין הוא מטובי מספריה".
אברהם בורג על במקום  יאוש | יאיר אסולין
 
 
תום שפירא, הארץ, על הקסטה השחורה
 
אסירים, שיכורים ונערות הפקר בספר הזמר החדש 
ספרם החדש של תמר ז"ל ועמוס רודנר הוא המשכו הישיר של הספר "זמר'ל", ובו שירי יהדות מ'תחתית החבית'
יעקב בר-און עם צאת הספר
 ממזמר'ל 
 
 
 אולי עוד תצמח מהקורונה תנועת חסידות חדשה
בין לימוד תורה בתנועת המקויה היפנית לעיסוק בשבת דרך זן־בודהיזם, המשורר הרב אלחנן ניר מחפש עניין באזורים "הרחוקים, ללא נקודות ההשקה"
 • לרגל צאת ספר שיריו גוף שנתת בי , הוא מספר על הקיום החדש שהולידה המגיפה ועל חילופי הדורות בציונות הדתית 
 
קווים לדמותו של המוח הישראלי
גמיש אך מבורדק, חכם אך רגשי - ואיינשטיין דווקא היה גאה בו. פרופ' גד יאיר מפענח בספרו החדש את המוח והחשיבה הישראליים, ומסביר למה מדעניות ישראליות נחשבות בעולם ל"סופר וומן" ולמה האקדמיה שלנו היא בסך הכול "פייק אקדמיה"
רן בן-נון עם צאת הספר המוח הסורר- הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי' של גד יאיר.  
 
 רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות
בלצאנו על הסיפור שמאחורי ספרו ועל איטליה בימי הקורונה. ראיון עם
 מארקו בלצאנו שספרו לא אזוז מכאן ראה אור לפני מספר שבועות
 
 
 
יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן
תמר רותם על  קוֹרִיגדוֹרָה מאת גֵייל ג'ונס 
 
שירה צלולה ומדוייקת כל כך
שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות.
 
אלי הירש על
שאשה אינה אלוהים, ספר השירים של רוחמה וייס
 
מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה — שנתיים אחרי מות חיים גורי, ספר חדש
שנתיים אחרי מותו של חיים גורי השלימו אשתו ושלוש בנותיו את הוצאת ספר שיריו האחרון, אל המקום האחר, והן מספרות על לבטי העריכה ועל החיים עם האדם המורכב שידע בעל פה אינספור שירים ושכתב על עצמו: "אני מלחמת אזרחים"

כתבה של גילי איזיקוביץ
 

 
להמלצות נוספות >>


Share


  סער ופרץ / נתן אלתרמן 
 

זיכרונות מן העתיד הקרוב
'הארץ', 27.12.1935    * 
113

מתוך סער ופרץ

 

א | לדמותו של מנדל רוּצְמַהֵר
אתם מכירים? לא. הכירו, בבקשה, זהו מנדל רוּצְמַהֵר, גיבור
הפיליטון שלי (גם לפיליטונים יש גיבורים משלהם), וזהו הקורא.
אל תפחד, מנדל, הוא לא יטריד אותך זמן רב, לא יקרא אותך עד
הסוף, מיד תהיה חופשי לרוץ מהר כרצונך. ובכן, הולך אתה, מנדל,
ברחובות ושואף את האוויר השחור וחושב — איזה לילה, איזה
לילה! והלילה, הנחמד באמת, אף הוא נענֶה למחמאה ולוחש —
איזה ברנש, וכך אתם הולכים יחד ונהנים זה מזה.
ותחילת הידידות ביניכם — בחמש או בשש בערב. כאשר פרשׂה
העיר את זנבה החשמלי, כטווס גדול, והשמיים — הישֵׁנים ביום
ומתעוררים בלילה — התחילו לסדר את הכוכבים שלהם, ישבת
עייף ואפור על גזוזטרת בית קפה קטן. למולך עמדה כוס תה עם
לימון, ואתה נראית אפילו יותר עצוב ממנה!
כל הערב חשבת שאין ממש בחיים, וכך גם אמרת לי — אין ממש
בחיים, אמרת לי. ואני הסכמתי לך. הלוא אפילו בעל חנות המכולת
מסכים תמיד למה שאתה אומר. הוא חושב שאינך שפוי בדעתך.
אבל עכשיו טוב לך, אה? עכשיו הולך אתה באמצע הכביש, כמו
אבטובוס מלא רגשות, ואני יודע מדוע בא השינוי הפתאומי הזה.
אני יודע, אבל שותק לעת־עתה. העיקר הוא שטוב לך, ומעכשיו
לא תאמר עוד שהחיים אינם שווים מאומה. שתוק, מנדל, שתוק.
לשמוח אפשר גם בלי לשיר כמו מגפון. תשמור את השירים לזמן
שלא יהיה לך דבר מלבדם, תיתן אותם לעניים, תכתוב אותם על
נייר בזמן שיעמום פיוטי שקוראים לו "שְׁטימוּנג", אבל עכשיו —
לא! הבט — הנה גבירות הולכות מנשף ריקודים — אתה חגיגי יותר
מהן! הנה הירח עולה על הפיגומים — אתה חדש יותר ממנו! הנה
מאות החלונות שברחוב קפצו החוצה — הם ראו את הכול כמוך!
הנה מודעה מבשרת על הצגת קולנוע — אתה חצוף יותר ממנה!
הזוכר אתה את אשר עבר עליך? כן. לכן אתה כה שמח.
אתה נכון לעשות מעשי ילדות. אתה נכון אפילו לכתוב זיכרונות.
ומכיוון שעל פי רוב אין הבדל רב בין שני אלה, מוטב שתכתוב
זיכרונות, מנדל. זה מזיק פחות. כתוב זיכרונות, אבל לא מן העבר.
בזה עוסקים רוב סופרינו ומשוררינו בהצלחה רבה. כתוב על
מאורעות טיולך היפה, כתוב זיכרונות מן העתיד הקרוב.

ב | הוא שומע לעצתי וכותב
אם זיכרוני אינו מטעה אותי יהיה זה כעבור ארבעים שנה, לערך,
אבל במוחי חרותים עדיין הדברים, כאילו היו מחר.
אינני יודע כיצד הגעתי לרחוב הגדול הזה. הוא היה מוצף
כולו אור פנסים וערפל חיוור. משמאל ומימין, על המדרכות,
זחל שטף בלתי פוסק של חיי אדם, ובאמצע, על הכביש, זרמה
מתכת המכוניות ורכבות החשמל. מקודם חשדתי כי ברחוב אלנבי
אני נמצא )כמה מוזר הוא בכל זאת!(, אך לאחר שעברתי מרחק
כמה צעדים ולא מצאתי אף נקניקייה אחת, ידעתי כי טעיתי. *114
בהמולת המטיילים, בקריאות מוכרי העיתונים, בדקלומי
השוטרים, המפקדים על התנועה, צלצלה מין לשון משונה שלא
ידעתי מהי. לפי המשיכה הטבעית שהרגשתי אליה חשבתי כי
זוהי אספרנטו, אבל לאחר שקלטו אוזנַי כמה פעמים את המילה
"פרוספריטי", *115 הבינותי כי האנשים כאן מדברים עברית.
רציתי לקשור שיחה עם מישהו, שאלתי כמה השעה, אבל
כולם עברו על פנַי בלי לשים לב. ודאי היו טרודים ואולי לא הבינו.
הכעס שעיקם את פניהם, על שהעזתי לפנות אליהם, הוכיח לי
בכל זאת כי בין אנשים־אחים אני נמצא. אחד מהם נעצר, אמנם,
ואמר שאקבל בשיניים, אבל גם הוא לא ענה לי כמה השעה.
ומעלי רצו רכבות החשמל. בתים גבוהים זרקו זה לזה רֶקלָמוֹת
[פרסומות] של אש.
אל אלוהים, חשבתי, לאן זה נתגלגלתי הפעם? האומנם הגעתי
לחוץ לארץ בלי ויזה ובלי קונגרס? *116 מרוב ייאוש התחלתי שואל
איפה רחוב אחד העם. שם אני גר. רציתי לברוח הביתה ולישון,
לכל הרוחות, אבל האנשים כאילו לא שמעו מעודם את השם הזה.
לפתע נתקלתי בצרור אפל שהיה מוטל בצדי המדרכה.
התכופפתי לראות במי פגעתי, והנה נפקחו לעומתי שתי עיניים
גדולות ושחורות, זְקן שׂיבה דליל וחד, פנים שחומים ושקועי לחי
ושתי פאות ארוכות ומסולסלות. למראה המסורתי הזה התהפך
לבי משמחה — תימני! תימני טהור! האמינו לי, רבותי, כי מעולם
לא שמחתי על התימנים כמו באותו רגע.
"חביבי", צעקתי אליו, "מושיעי היחיד, איפה רחוב אחד העם?"
שתי העיניים הגדולות בכו מרוב החשמל אשר מסביב.
"רחוב אחד העם?.. כן, יש רחוב כזה. אבל הרחקת ללכת,
אדוני. עליך לנסוע לעיר העתיקה. לא יותר מחצי שעה ברכבת
התחתית. אולי רוצה אתה שרוכי נעליים?"
"אבל", התחננתי, "תימני יקר, אין לי צורך בשרוכים. אמור לי
איפה אני, מי אני, מתי אני? השומע אתה — מתי, מ"ם קמוצה,
ת"ו פתוחה, יו"ד סתם!"
"בתל אביב אתה, יקירי, בעתיד הקרוב".
פתאום פרץ מגפון מתוך הקיר והכריז: "כל יהודי חייב ללעוס
גומי מתוצרת הארץ. זוהי סִסמתנו לשנת אלף תשע־מאות שבעים
וחמש!"
אז הבינותי כי נפלתי בפח.
צנחתי כמתעלף ליד התימני, והוא, הזקֵן הטוב, ליטף את ראשי
ולחש בפיו חסר השיניים:
"שכב, שכב במנוחה. *117 כי הנה מתקרב אלינו שוטר ולי אסור
להימצא ברחובות אחרי חצות. מילדי ההפקר אני. עשרות בשנים
אני נושא את צרור השרוכים הזה ועוד לא מכרתי אף את החצי.
נשב פה ביחד ואחר כך תבוא אתי, אל הליפט שלי".* 118

ד | מה לעשות?
בבוקר התעוררתי במצב רוח בלתי אנושי. כל הלילה ביהלו אותי
חלומות זוועה, שקשה לתאר אותם בעט נובע, וכשפקחתי לבסוף
את עינַי וראיתי כי התימני שלי איננו, הרגשתי את עצמי בודד
מאוד בעולם. יותר מדי בודד.
מבחוץ בקע רעש הרחוב ומוכרי העיתונים הבטיחו כי "חדשות
מעניינות היום". הפעם האמנתי להם בכל לב כי מרוב החדשות
הצפויות לי פחדתי אפילו לצאת העירה. לאן לפנות עכשיו? במי
להיאחז? אל איזה מוסד לרוץ? אל ועד הקהילה? התימני סיפר
לי כי הפקידים יורים שם בכל מי שמרגיז אותם ומבקשים מאתו
לבוא שנית לאחר תחיית המתים. אל עיריית תל אביב? שם
שוררת מבוכה רבה. באי־כוח השמאל דורשים בכל תוקף שיטפון
לפני הבחירות, והימין משתמש באיומים ומודיע כי אם יהיה עוד
שיטפון אחד לטובת השמאל, יהיה צריך לסיים סוף־סוף את
התיעול. אולי לפנות לאגודת הסופרים? לא. שם עוסקים עכשיו
ביובל השבעים של המשורר הצעיר אברהם ברוידס. אולי לרוץ
ל"הדסה"? אבל אינני פצוע כלל. הייתי נכון אפילו לפצוע את
ידי באולר, אבל נזכרתי כי אף אם אבוא לשם בראש כרות, לא
יקבלו אותי מפני שאין לי שילינג בכיסי. הה, תל אביב, תל אביב!
ואז עלה רעיון במוחי. אלך למערכת העיתון. גם בזמני היה
זה המקום היחידי שאליו היו באים לא רק כל מר נפש וחולה
רוח, אלא גם בני אדם סתם שנתעורר בהם הרצון לשוחח קצת
על ענייני דיומא. הלוא הכול יודעים כי בעיתונים עסוקים באמת
רק פועלי הדפוס, בעוד אשר חברי המערכת יושבים במשך כל
היום ומחכים לאורחים.

ה | רומן מחיי הארץ
הרבה סובבתי בעיר, הרבה טעיתי ושאלתי עד אשר הגעתי למקום.
שוב חציתי רחובות, התחלקתי על קליפות בננה, נהרגתי כמעט
על ידי מכונית העזרה המהירה, נאסרתי פעמיים בעוון התקהלות
בלתי חוקית, ברחתי מפני אדם שרצה למכור לי מיקרוסקופ,
התווכחתי עם שלושה אנשים על שאלת "ההעברה", 122 שתיתי
מיץ וקיבלתי כאב ראש.
כאשר הגעתי לבסוף, כושל ועייף, עד בית המערכת, ראיתי
שלט גדול קבוע על הדלת:
"לנוּדניקים הכניסה אסורה!"
ברגע זה הייתי נכון לזעוק זעקת ייאוש מרה, אבל מיד
התביישתי והבינותי, שהכתובת אינה מכוונת אלַי. "זה השכלול
האמיתי הראשון שראיתי בעתיד הקרוב!" חשבתי בשמחה.
המערכת ריקה ודאי מקהל. אוּכל להתקבל אצל העורך בלי כל
תור ולשוחח אתו כאוות נפשי.
בחדר הקבלה עמדו כחמישים איש.
עד שחיכיתי לתורי הספקתי להכיר סופר אחד שהביא לדפוס
רומן מחיי הארץ. "רומן מחיי הארץ?" אמרתי לו, "מעניין מאוד.
בזמני היו דברים אלה יקרי המציאות. מה אתה מתאר ברומן
שלך?"
"את תקופת תר"ץ-תרצ"ו".
"חבל שלא כתבת אותו בימַי, לפני ארבעים שנה. כי אז כתבו
הסופרים על שנות תר"ם-תרמ"ו. מדוע לא תנסה לתאר את
ההווה? את הזמן שאתה חי בו?"
הסופר התנודד מרוב תימהון.
"מה? את ההווה? מי לימד אותך לדבר כך, יקירי? ההמון
החצוף? הקוראים, היודעים רק לדרוש ספרות ובעצמם אינם
כותבים אפילו שיר קטן? בהווה, יקירי, מסוכן לנגוע. רק אמן גדול
וחזק יכול להרשות לעצמו לרדוף אחריו, לתופסו, לנתחו, לכתתו
לחתיכות ולשוב ולצרפו למעשה אמנות. כאן אין אחיזת עיניים,
חביבי, אלא מלחמה לחיים ולמוות. אם ניצחת — מוטב, ואם לאו —
צוחק לך ההווה, החי והבלתי־מנוצח, אפילו מתוך הרומן שלך,
ומוסיף גם שם לדבר בלשונו, לשון הכרוניקה היומיומית. אמנם,
אני, כפי שהנך רואה אותי, הנני ראוי לתפקיד זה. אמן חזק אני,
אבל מטעמי בריאות אסרו עלי הרופאים לסכן את עצמי ועל כן
אני מטפל במאורעות העבר ולפעמים גם בתיאורים ליריים. בכל
אלה אפשר לכתוב גם בבינוניות, בלי לצרום את האוזן. בייחוד
בו כרצונך. אין לו לשון משלו ויכול אתה להשיח אתו כמו תוכי.
אמנם המבקר המיטיב לשמוע, ירגיש תמיד בזיוף, אבל מבקרים
כאלה מעטים הם".
מצוין, חשבתי לעצמי, אין כל שינוי. בעצם, יכול אני לחיות
בעתיד הקרוב כמו שחייתי עד כה.

ו | הסנסציה מתפוצצת
בינתיים הגיע תורי להתייצב לפני המזכיר.
"אדוני", אמרתי לו, "אני זר כאן. אינני יודע מה עלי לעשות".
"מאין באת?"
"משנת 1935 ".
הוא לא התפלא כלל. כנראה שמע כבר תשובות משונות יותר
בחייו. יחסו אלַי היה דווקא אדיב מאוד. אמר שאין בכוחו לעזור
לי, אבל נכון הוא לעבור אתי בחדרי המערכת ולהראות לי את
סדרי הבית, כלאורח חשוב. הבינותי כי הוא רוצה להוציא אותי
לאט־לאט עד הדלת, אבל לא יכולתי להתנגד לתכסיס נושן ובדוק
זה. גם גדולים ומנוסים ממני לא עמדו בפניו.
התחלתי עובר בחדרים וְתָמֵהַּ על השכלולים הטכניים.
הפליא אותי בייחוד אופַן גדול, המסתובב לאטו, ושתי תיבות
גדולות לו מימין ומשמאל.
"זהו גלגל ההיסטוריה", הסביר לי המזכיר, "ובשתי התיבות
נמצא סיכום כל חדשות העולם של כל זמני העבר והעתיד.
רואה אתה כי אין הן רבות כל כך, כפי שנדמה מראש. מעכשיו
אין אנו זקוקים לסוכנויות הטלגרף. הגלגל מעביר לאט־לאט
את החדשות מתיבת האקטואליוּת לתוך תיבת המחסן והחומר
אינו הולך לאיבוד. לאחר מחזור שלם אנו משתמשים בו שוב.
רואה אתה? בידיעות אלה מגרמניה, למשל, השתמשו כבר בימי
הביניים".
אין לומר כי הקשבתי להסברה. הייתי עייף מאוד וישבתי לנוח
על צרור גדול, בזווית החדר. החזקתי גפרור דולק בידי ואמרתי
להצית בו סיגרה.
"היזהר!" קרא פתאום המזכיר, "אתה אבוד!"
מרוב בהלה השלכתי את הגפרור מידי, קפצתי מעל הצרור
וראיתי כתוב עליו:

רזרבה של סנסציות
זהירות
חומר מפוצץ

היה מאוחר לברוח. הגפרור עשה את שלו. קול נפץ גדול נשמע.
מהלומה חזקה הפילה אותי ארצה. חזי נתרחב מרוב תימהון.
לא האמנתי למראה עינַי, אבל זהו טבען של סנסציות — אינך
מאמין להן ובכל זאת הן הוממות אותך. התגלגלתי כמה פעמים
והתחלתי עף — — —

*
ואם תשאלו את מנדל מדוע בכל זאת שמח הוא כל כך, כפי
המסופר עליו בהקדמה, ומדוע הוא הולך בלילה ושר בקול רם,
לא תשמעו מפיו תשובה מוחלטת. פעם יאמר כי לא שמח הוא
אלא עצוב, ועל כן הוא שמח, מפני שהוא אוהב את העצב. פעם
יאמר, שטוב יותר להיות שמח לפי הטבע מאשר להיות עצוב לפי
האופנה, ופעם יאמר שההקדמה בכלל הייתה מיותרת, ופעם יאמר
שיניחו לו סוף־סוף ולא ישאלו שאלות, מפני שהפיליטון נגמר.

   ***************



113 היה זה גיליון חגיגי — "הגיליון החמשת־אלפים ל'הארץ'" — ומכאן גם אולי
הניסיון לִצפות פני עתיד.
114 ברחוב אלנבי, בכיכר מוגרבי, נהג למכור נקניקיות פריץ זאב גרסטמן, "יֶקה"
שזימר ארְיות מאופרות וקרא ממיטב הספרות האירופית בגרמנית. הוא הונצח
בין השאר בפסיפס תל אביב של נחום גוטמן ובמצלמתו של מקסים סלומון.
115 כאמור בהערה 92 : שגשוג — המילה שסימנה את הפריחה הכלכלית, בעיקר
של תל אביב, בשנים ההן.
116 בהכרח הקונגרס הציוני, שנערך אז בכל פעם בעיר אחרת באירופה.
117 ברמיזה לשיר הערש מאת עמנואל הרוסי "שכב, בני" ("שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב
בִּמְנוּחָה, / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע").
118 בשנות השלושים רָווחה בארץ מצוקת "ילדי ההפקר" — נוער שוליים שחי
ברחוב והתפרנס מרוכלות זעירה )בעיקר ממכירת שרוכי נעליים ועיתונים(
או מגנֵבות. רבים מילדי ההפקר היו בני עדות המזרח )ראו: תמי רזי, 'ילדי
ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית', עַם עובד והמכללה
האקדמית ספיר, 2009 (. כשנה לפני פרסום רשימה זו חיבר אלתרמן להצגת
תיאטרון "המטאטא" שבכורתה נערכה ב־ 18 בדצמבר 1934 את הפזמון
"בין שלוש ובין ארבע" )"ילדי הפקר"(, שפזמונו החוזר: "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי
נַעֲלַיִם / וּשְׁלשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיוֹּם, הַיוֹּם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקעַֹ
סַכִּינִים!" )'צריך לצלצל פעמיים: שירי זֶמר, שירי ספר, פזמונים', עריכה:
גלעד בן־ש״ך ורפי אילן, רישומים: מנשה קדישמן, עיצוב: אלי גלעד, הוצאת
הקיבוץ המאוחד בשיתוף רשות השידור, 2002 , עמ' 79-78 , 268 (. עוד על
ייצוג התימנים ביצירת אלתרמן, ראו: דן אלמגור, 'שושנת תימן — בני תימן
בזמר העברי', הוצאת עמותת "אעלה בתמר" ועיריית רחובות, 2008 , עמ'
.104-71
ליפט — מכוּלת עץ ששימשה להעברת תכולת הדירות של העולים ממרכז
אירופה. לאחר שהליפטים פונו ממטענם הם שימשו למגורים.
122 "הסכם ההעברה" )ה"טרנספר"( שחתמה הסוכנות היהודית בהובלת חיים
ארלוזורוב עם השלטונות הנאציים במטרה לאפשר ליהודי גרמניה שהיגרו
לפלשתינה־א"י להעביר לארץ חלק מרכושם טרם הפקעתו, בצורת סחורות
ומוצרים גרמניים. 

 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור