ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה. טוב יעשה משרד החינוך אם ישלב אותו בתוכנית הלימודים ויקרב את התלמידים, באמצעות סיפורת במיטבה, אל הפרק האומלל הזה בהיסטוריה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
 
 
 סיפורים קצרים בשלים ומלאים
 
ספר המגרה לשוב ולקרוא בשירתה  
לדברי רן יגיל הספר "לא רק מציג דגם מקורי כיצד לכתוב מסה בלי להידרדר לפרשנות יתר", אלא "גם מעניק כמה מפתחות ליצירתה המורכבת והחידתית של המשוררת", "אחת המשוררות המעניינות ביותר הפועלות כיום"
. על ארבעה עשר אטיודים על שירת מאיה בז'רנו 
 
הזאבה האחרונה שמעל צריחיה מרחף ענן השפות

בניגוד לדליה רביקוביץ, ששירתה אומצה כלשון השירה הישראלית, יצירתה של נורית זרחי, שטירפדה כל אפשרות לשיוך, נתפשה כחריגה. אולם במבחר הנוכחי, שמבליט את המנעד הקולי שלה, את האתוס הנשי־אנושי ואת הצורות המורכבות שבהן היגרה שירתה מ"ערוגת העברית" וחזרה אליה, היא מתגלה מחדש כמשוררת האשה־ילדה־אֵם של דורה
לילך לחמן עם צאת 'בלוז לתינוקות נולדים' מבחר משירי נורית זרחי בסדרת מבחר | זוטא 
 
 דנית בר עושה כאן שירות חשוב ביותר לקוראים שהיו שם, או עדיין נמצאים במקום האיום ההוא: ילדים שמתייסרים כל חייהם מהניסיון "להבין מדוע אינם מצליחים לאהוב את הוריהם" ואינם מבינים כי הכול התחיל דווקא אצל ההורים, "הנגועים ביחס אמביוולנטי כלפיהם". במילים אחרות: הורים מרעילים. הורים לא אוהבים.
עפרה עופר על ילדות של נסיכה
 
 ספר ביכורים איכותי בעידן צעקני
בזכות יכולתו הלשונית המרהיבה של הסופר הבלתי מוכר, ויכולתו להעמיד ספרות גבוהה שעוסקת בדמויות מהבשוליים - ראוי להעניק לו תשומת לב מיוחדת
ענת עינהר על
 נורות שרופות | יונתן הראל
 
 
בליץ על הנפש
איתן גלס על צריך לעשות את זה יותר מאת אודי שרבני, ספר מטלטל ומטריד שגורם לקורא לעצור ולחשוב
 
 
טריפטיך לספר של פתיחת הלב
 
 
מה לך נשמונת | אגי משעול
עטרה אופק מתלהבת
"את הספר הזה אני אקרא מהתחלה ועד הסוף, כמו ספר סיפורים". כי השירה של אגי משעול היא שירה מקָרֶבֶת. שפתה פשוטה וישירה, למרות העברית היפהפייה שלה, בלי פילטרים של גינדור או תחכום-יתר, ואין לך תחושה שהמשוררת "החליטה לכתוב שיר" ולהראות לעולם כמה היא חכמה ועמוקה ומוכשרת – אלא שהמלים פרצו ממנה, שלא היתה לה ברירה. וישר את מרגישה שזאת נפש-אחות, מתוקה כל כך, חסרת גיל וגבולות ומלאה באהבה..
 
משקיף מלמעלה
עם צאת ספרו עשר אגורות ליאוניד פקרובסקי מסביר מדוע כעת הוא קצת פחות מתנשא על עמוס עוז ולמה הוא לעולם לא ירגיש שייך לכאן
ראיון עם גילי איזיקוביץ, הארץ 
 
 
קול חדש - חם ובהיר וחכם  
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
 
עשרת הספרים הישראלים שאתם אמורים להכיר
 
הארץ ב"קריאת חובה" עם קלאסיקות ישראליות שאמורים להכיר.. .

המשך >>> 

להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
אמון: סבא שלי היה יורה בי | ג'ניפר טגה וניקולה זלמייר
Share


ג'ניפר טֶגה | ניקולה זֶלְמַיֶיר
מגרמנית: דפנה עמית
 

פתח דבר
הגילוי


מבטה של האישה הוא שנראה לי מוּכּ ר. אני עומדת בספרייה
המרכזית של המבורג ואוחזת בידי ספר בכריכה אדומה שזה עתה
לקחתי מהמדף. בחזיתו מודפסת תמונה בשחור לבן של אישה בגיל
העמידה. מבטה מהורהר, יש בו משהו מאומץ, נטול שמחה. זוויות
פיה נוטות מטה. היא נראית אומללה.
עינַי מרפרפות על כותרת המשנה: ”קורות חייה של מוניקה גֵּ ת, בִּ תו
של מפקד מחנה הריכוז מתוך ’רשימת שינדלר'". מוניקה גת! אני
מכירה את השם הזה. זה שמה של אִ מי. אִ מי שמסרה אותי למוסד
לילדים ולא ראיתי אותה שנים רבות.
גם שמי היה פעם ”גת", נולדתי עם השם הזה, על המחברות
הראשונות שלי בבית הספר כתבתי ”ג'ניפר גת" עד שאִ מי מסרה
אותי לאימוץ וקיבלתי עלַ י את שמם של הורַ י המאמצים. הייתי אז
בת שבע.
מה עושה השם של אִ מי על כריכת הספר הזה? בהיתי בכרך. ברקע,
רק כצל מאחורי התצלום בשחור־לבן של האישה, אפשר להבחין
בגבר, פיו פתוח והוא מחזיק ברובה. זה בוודאי מפקד מחנה הריכוז.
אני פותחת בחָ פזה את הספר ומתחילה לדפדף, תחילה לאט, אחר־
כך מהר, מהר יותר. יש בו לא רק טקסט, יש בו גם תצלומים רבים.
האנשים בתמונות, לא ראיתי אותם כבר פעם? באחת מהן נראית
אישה צעירה, גדולה, שערה כהה, היא מזכירה לי את אִ מי. באחרת
יושבת אישה מבוגרת יותר בגן האנגלי במינכן, לבושה בשמלה
קיצית פרחונית. יש לי רק מעט תמונות של סבתי, אני מכירה היטב
כל אחת מהן. באחת היא לובשת בדיוק את השמלה הזאת. מתחת
לתצלום בספר כתוב ”רות אירנֶ ה גת". זה היה שמה של סבתי.
האמנם מדובר במשפחתי? האם אלה התצלומים של אִ מי ושל
סבתי? לא, מגוחך, לא יכול להיות שיש ספר על המשפחה שלי ואני
לא יודעת על כך!
אני ממשיכה לדפדף במהירות. בסוף, ממש בסוף, בעמוד האחרון
של הספר אני מוצאת ביוגרפיה. היא נפתחת במילים: מוניקה גת,
נולדה ב־1945 בבאד טולץ. הפרטים האלה מוּכּ רים לי. הם מופיעים
במסמכי האימוץ שלי. הם כתובים פה, שחור על גבי לבן. אכן, זו
אימא שלי. מדובר כאן במשפחתי.
אני סוגרת את הספר. שקט מסביב. מישהו משתעל באולם הקריאה.
אני רוצה לצאת מכאן, מהר, רוצה להיות לבד עם הספר הזה. אני
מחזיקה בו חזק כאילו היה אוצר יקר ערך, יורדת במדרגות, עוברת
בדוכן ההשאלה. אני מושיטה לספרנית את הספר בלי לראות את
פניה כלל. אני הולכת אל הרחבה הגדולה שלפני הספרייה. ברכַ י
פקות. אני נשכבת על ספסל, עוצמת את העיניים. מאחורַ י הומה
תנועת כלי הרכב.
המכונית שלי חונה ממול, לא רחוק, אבל אני לא מסוגלת לנהוג
כעת. אני מזדקפת פעמים אחדות ומתלבטת אם להמשיך לקרוא.
אני מתחלחלת למחשבה. אני רוצה לקרוא את הספר בבית, בשקט,
מתחילתו ועד סופו.
יום אוגוסט חם אבל ידַי קרות כקרח. אני מחייגת את מספר הטלפון
של בעלי: ”אתה מוכרח לבוא לקחת אותי, מצאתי ספר. על אימא
שלי ועל המשפחה שלי."
אִמי מעולם לא אמרה לי דבר על כך. מדוע? האם עדיין אני כל־
כך נטולת משמעות בעיניה? מי הוא אותו אמון גת? מה בדיוק
עשה? מדוע אינני יודעת עליו דבר? מה כל העניין הזה עם ”רשימת
שינדלר" ועם היהודים של שינדלר?
זמן רב חלף מאז שראיתי את הסרט. אני עדיין זוכרת שזה היה
באמצע שנות התשעים, בתקופת לימודַ י בישראל. כולם דיברו על
דרמת השואה של סטיבן שפילברג. רק אחר־כך ראיתי את הסרט,
בטלוויזיה הישראלית, לבד בחדר השכור שלי ברחוב אנגל, רחוב
אנגל בתל אביב. אני זוכרת שהסרט ריגש אותי; לקראת הסוף הוא
נעשה קיטשי קצת, הוליוודי מדַ י.
”רשימת שינדלר" היה בשבילי רק סרט ותו לא, לא היה לו שום
קשר אלַי.
מדוע לא אמר לי איש את האמת? האמנם שיקרו לי כולם כל
השנים האלה?
 
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור