
סיגל מושכל
מרגלות בחיים של עצמנו
איך סיפור נולד? שאלה טובה.
כמו גם השאלה: "את כותבת למגירה?".
שנים ששאלו אותי, ואני נשבעתי (לא שבועת שקר, זאת היתה האמת), שאני לא. שהעולם כנראה נחלק בין קוראים לבין כותבים, ואני מהקוראים. לגמרי. ולכתוב – אני לא יודעת. ולא העזתי אפילו לחלום על כך. עד שברגע מסוים זה התחיל. פתאום. בלי אזהרה. דחף בלתי רצוני ובלתי נשלט. לכתוב.
אני עוסקת, כבר למעלה מעשרים שנה, בהכשרת מורים. ביני לבין הסטודנטים והסטודנטיות שלי נוצרים קשרים קרובים למדי, רחוקים מלהיות פורמאליים. ובכל זאת, תמיד נשמר גבול עדין בין חיי כמורה לחיי האישיים. ועכשיו, כשיש ספר, כאילו נפרשים הקרביים שלי בפני כל אדם. הספר לא נכתב עלי, לא באופן ישיר. אבל הוא נכתב ממני, מתוכי. וכעת, עיני התלמידים שלי פקוחה יותר. אני חשופה בפניהם, כי כתבתי, כי הם אולי קראו, או יקראו. ואני לומדת להתנהל בעולם בפנים עירומות המכוסות רק בצעיף שקוף. חושפת-לא חושפת, מגלה-מסתירה.
סטודנטית אחת, חובבת ספר, שאלה אותי לפני שהתחיל אחד השיעורים על הכתיבה. איך מתחילים? איך כותבים? ואני הצלחתי, איכשהו, להתחמק. חייכתי, התייחסתי אל השאלות כאילו היו לגמרי רטוריות, לא עניתי, התחלתי את השיעור. לו רציתי לענות הייתי צריכה להשיב לה, שאם היא רוצה להתחיל לכתוב, כדאי לה להחליט שהגיע הזמן לעשות דוקטורט...
ככה זה היה אצלי. התחנה המתבקשת במסלול ההתפתחות המקצועית היתה כתיבה של עבודת דוקטורט. היום, בעולם האקדמיה, לו אני שייכת, אין דרך אחרת. כך אמרו לי כולם. אני ניסיתי לשתף פעולה. נערכתי לכך בכל מובן, בכוונה גמורה, היה לי נושא, מנחה, שמעתי קורסים, התחלתי מחקר. וקניתי מחשב נישא חדש, אותו נשאתי ברוב טקס אל הספריה.
ושם, בספריה, קרה משהו. כתבתי על זה פעם:
רומן חדש נרקם: ביני לבין הספריה (קומה חמישית, ליד ספרי הפילוסופיה).
מצאתי מקום פחות או יותר קבוע. ליד שקע חשמלי. אני והמחשב הנייד. חלון, אבל לא ממש מולי, אור, אבל לא חזק מדי. שגרה וריטואלים .
משתלטת על שלחן, לעצמי, מפזרת את התיקים והספרים והדפים, הצעיף ועוד בגדים (כל כך חם כאן, צריך להתפשט), בקבוק שתיה, אפילו שאסור – מסמנת טריטוריה.
ועכשיו צריך ללמוד להקשיב להמולת הקולות המקומית: דפדופים , נגינה-על-מקשים, שיעולים קטנים, אנחות של תסכולים או רווחה, חריקות-התרווחות על כסאות, גלגלי עגלות המסדרים, מפעם לפעם צפצוף של שעון או טלפון סלולרי שהושתק. והרוח, ששורקת. לפעמים אפשר לבהות בטיפות הגשם על החלון.
ואני מנסה לכתוב. למלא שעות במלים. להצטרף לקהילה הזאת. צבא מצחיק של אנשים עדינים, תמימים כאלה, נושאי-ערימות של דפים וספרים, מצוידים במחשב נישא וחוט-מאריך, מחברים את עצמם לכל מיני נקודות חשמל כמו לחבל טבור מרגיע.
יש כבר דמויות מוכרות סביבי (כולם צריכים מקום קבוע, כנראה). למדתי לשלוח חיוכים עייפים, לחכות לתגובה. מתחיל להיות לי כאן, לאט לאט, קצת בית. אולי אצליח הפעם.
חבל רק, שאי אפשר לעשות דוקטורט על "סיפורים של כותבי-דוקטורטים-בספריה", כי חלק גדול מהזמן שלי "מבוזבז" על התחביב הסודי (שלך ושלי) להסתכל על האנשים ולמצות מהם את הסיפור שלהם, לשדל אותו החוצה, במבט, בחמלה. אני מין חלילן מהמלין כזאת (אבל טובה).
*
כי זה קרה לי, שם, בספריה, התחלתי לכתוב ב"חלונות". חלון אחד, הוקדש לכתיבה ה"אקדמית", אבל מהר מאד הנכיח עצמו גם חלון אחר, ובו כתבתי דברים אחרים לגמרי, כמו אותם ניצני-סיפורים של שכני לשלחנות האחרים, אותם סיפורים ששידלתי לצאת. הסיפורים שלהם, הסיפורים שלי.
הדוקטורט הגנוז עסק גם הוא בספרות. נסיתי לכתוב על שימוש אפשרי בטקסטים ספרותיים לשם גיבוש זהות של פרחי הוראה. מסתבר, שהעיסוק ה"כשר", רק הגביר את המשיכה אל ה"אסור". ככל שקראתי יותר, כך רציתי לכתוב יותר.
את התשתית התיאורטית של עבודת המחקר בניתי סביב כתביהם של מרטין בובר וקרל רוג'רס. וגם הם, משכו אותי אל עבר המחוזות האחרים. בובר, בדברו על דיאלוג וגם רוג'רס, עם האמפתיה. רוג'רס הרבה לכתוב על על המצב של להקשיב ולהיות נשמע כאורינטציות אנושיות, טיפוליות וחינוכיות. באחד הימים נתקלתי במה שכתב:
"כאשר מתברר לאדם ששמעו אותו בעמקות, עיניו מתלחלחות, סבורני שבמובן מסוים הוא בוכה משמחה. הוא כאילו אומר... מישהו יודע מה פירושו להיות אני. ברגעים כאלה, עמד לפני דימוי של אסיר חבוש בתאו, המשדר יום אחר יום בצופן "האם מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו? האם מישהו יכול לשמוע אותי? ולבסוף הוא שומע באחד הימים דפיקות חלשות, שפירושן "כן". מענה פשוט זה משחרר אותו מבדידותו, והוא נעשה שוב יצור אנושי."
במקום לבכות משמחה אני ברחתי, שוב, אל החלון ה"אסור"...
כך מצאתי את עצמי, יותר ויותר, כותבת את מה שלימים אסכים להודות, קודם כל בפני עצמי, ואחר כך גם בפני העולם, שאלה סיפורים. בהתחלה – במחתרת. עם הזמן, וההחלטה להקפיא את הדוקטורט, גם באופן גלוי יותר, מתוך היענות הולכת וגדלה למה שביקש הלב ולמה שאמרו המלים, שחור על גבי לבן, על צג המחשב.
בימים האחרונים, תוך כדי "נקיון-פסח" של קבצים במחשב, נתקלתי בסיפור הראשון. אותו סיפור, שבסוכות (לפני תשע וחצי שנים?) הרשיתי לעצמי לקרוא בקול לחברה, ולקראת פסח שלחתי, בחיל ורעדה, לתחרות הסיפור הקצר של ה"ארץ" (לא זכיתי. אבל היה בזה אקט ראשון של יציאה אל העולם). הסיפור הזה לא נכנס אל הספר, כמו פיגום, שאפשר לפרק אחרי הבנייה, אבל הוא יקר לי במיוחד. הוא היה הראשון, הנחשון, שפרץ לכל האחרים את הדרך.
התחנה הבאה היתה ההשתתפות בסדנאות לכתיבה (ב"בית אריאלה" בתל אביב ובבית הסופר בירושלים). שם יכולתי להראות את הסיפורים לזרים גמורים, לא בני משפחה, לא חברים, לא אנשים שכבר ממילא אוהבים אותי (ולכן חשודים מראש בהטייה), ולשמוע את דעתם הכנה. לא אשכח את עוצמת ההכרה שדברים שכתבתי ביני לביני, שחשבתי שרק אני מבינה, דברו אל ליבם של אחרים.
את הסדנאות הנחו סופרים. רות אלמוג, חיים באר, יעל הדיה נאוה סמל, ואלכס אפשטיין. כולם עודדו לכתוב. אלכס גם הגדיל לעשות ועזר לי לגבש את כתב- יד, שהתחיל במסע החיפוש אחר בית.
והבית החם נמצא. הוצאת ספרית פועלים, שהאמינה בספר והסכימה להוציא אותו לאור, נגד שיקולים מסחריים. בארץ קונים הרבה ספרים, אבל ידוע שלא אוהבים, משום מה, לקנות קבצים של סיפורים קצרים, ובודאי כשמדובר בכותבת בלתי מוכרת.
לספר קוראים "מרגלות בחיים של עצמנו", כי הוא מדבר על חוויותיהם של אנשים, בעיקר נשים, שמנהלים חיים שגרתיים, אבל משהו מכרסם בהם, משהו קורא להם, והם מחפשים ערוצים נוספים של קיום. אני חושבת, שבחיים של כולנו, ושל גיבורי הסיפורים שלי, יש ממד של חיי-מרגלים, נסתר, אך גם קרוב כל כך לקיום הנראה לעין. וגם הכתיבה, היתה לי מהרגע הראשון, וממשיכה להיות, פעילות של ריגול. ריגול אל חייהם של האחרים, ריגול בחיי שלי.
וכמו מרגלת, שנזהרת לחשוף את זהותה, ממשיכה להתחבא מאחורי הדמות שכולם חושבים שהיא הדמות ה"אמיתית", גם אצלי עוד עובר רעד, כמו הרעד שעבר, כשמישהו מאנשי ההוצאה, אברם, דורית, שעיה, מיכל, העז להשתמש במילה "סופרת", כשהוא דבר עלי.
סיגל מושכל, אפריל 2012