שבוע(ות) הספר
מאת: סיגל מושכל
.jpg)
מה יש בעונה הזאת שמגרה מסע בזמן? איך פתאום מפל כזה של זכרונות? אולי ריחות הקיץ, המתיקות, קצת מכבידה, זורקת אותי אל חולון של ילדותי.
אולי הקיץ. או אולי, כמו שרבים אמרו לי, החיים משתנים אחרי שנולד ספר ראשון.
לא. הם לא משתנים. הכל כמנהגו נוהג. רק שעוד שכבה אחת של עור מתקלפת, חושפת את מה שהיה חשוף כבר ממילא, הכל פעור מול המולקולות העלומות, מפעפעות פנימה, מעוררות את בלוטות הזכרון.
שני תאריכים על לוח השנה. גם השנה, כמו בכל שנה, (מסע בזמן, אמרנו, חללית משולחת אל עבר הילדות). שני תאריכים, כמו אז, בילדותי, שבועות ושבוע הספר.
בחולון של ילדותי, לפני, נגיד, ארבעים שנה, אמרו שצריך לבוא לבית הספר לבושים "כולו לבן" (כדי להבדיל את היום הזה מהכחול לבן של יום העצמאות). ובאנו, סלינו על כתפנו, ראשינו עטורים, אבא שלי היה קולע לי כתר-זר וגם עוזר לי להכין את הטנא הקטן, לרוב מסלסלת פלסטיק שהכילה פעם תותים. מה עשו עם הביכורים שהבאנו, תנובת הירקן השכונתי שלנו, אני לא יודעת. למי נתנו את כל הפירות?
היתה שנה אחת שעלינו לרגל אל בית- האבות, מין קיבוץ בלב העיר, בתים קטנים אפופי ירק, שהיו בהם כמעט רק אמהות, למרות ההבטחה שבשם. הן שמחו מאד לקראתנו, מחאנו כפיים בקצב של זקנים, כששרנו ורקדנו במעגלים. אולי הזקנות החמודות אכלו את כל הפירות שלנו.
כבר שנים לא הייתי בחולון, די ברור שבית האבות הזה כבר פורק מזמן ושטחו נמכר לכרישי נדל"ן, כי את חולון של ילדותי, עיר שהיתה מלאה גינות ומרחבים ריקים של שדות, כבר כיסו בשלמת בטן ומלט.
כמה פעמים לקח אותי אבא שלי לראות העלאת ביכורים בקיבוצים אמיתיים, כי היו לו מכרים כמעט בכל קיבוץ בארץ. ושם ראיתי איך, בחיוך רחב, מציגים האנשים לראווה את תנובת השנה, פרי השדה והגן והרפת והדיר, שיבולים ופירות ועגלים וטליים רכים. וגם אמהות צעירות על עגלה המובלת על ידי טרקטור הניפו אל מול השמיים תינוקות צוחקים.
אבל אף אחד לא עמד על העגלה והציג מול הקהל את הספר שלו, למרות שפעם, בכל קיבוץ היה איזה סופר או משורר.
אני כבר לא גרה בחולון, שממילא שינתה פניה ולא דומה כלל לעיר הפתוחה של ילדותי. בקיבוצים רבים, נדמה לי, ויתרו על תהלוכת הביכורים המסורתית. בגינה שלנו מניבים העצים פירות. התאנה מתחילה לחנוט פגיה, יש כבר הבטחה לרימונים, הבולבולים השאירו לנו שסק אחד או שניים לרפואה, אבל החג הזה, השנה, קשור אצלי דוקא לספר. ספר הביכורים שלי, שאמנם ראה אור בסוכות, אבל הוא זה שימלא, השנה את הטנא, הספר שהוא זמרת לבי. והוא, כמו אפרסק ביכורים, מציף את הגוף בחמיצות הנגיסות הראשונות ואז, טובעים במתיקות.
•
יש הטועים לחשוב ששבועות הוא החג האחרון בלוח העברי. טועים, כי קצת אחרי שבועות הגיע, מדי שנה, חג גדול באמת, "שבוע הספר העברי".
הכיכר המרכזית בחולון הומה אדם. ואבא שלי, אוהב הספרים, מחזיק לי חזק את היד, שלא אלך לאיבוד. אנחנו עוברים מדוכן לדוכן, אני צריכה לבחור לי ספר, או שניים. הריח המתוק של ספרים חדשים, הכריכות המבריקות, התמונות הקופצות בין הדפים, אחר כך, כשקצת גדלתי, גם האותיות.
כנערה הלכתי לשם, בלי אבא, עם חברים. אחר כך, כשבגרתי עוד, כבר בירושלים, ביוני הערבים קרים, מדי שנה אני הולכת, מנסה לשחזר את אותו הקסם. השנים חולפות. אני אוחזת כף יד קטנה של ילד, של ילדה, שכבר בוחרים ספרים בעצמם, הזמן נוסע, הם כבר הולכים לשם בעצמם.
ריח הקיץ הוא אותו ריח, וגם זה של הספרים החדשים. המוני אדם בכיכר או בגן, משפחות שלמות חוזרות הביתה עם סלים גדושי ספרים, והתרגשות, עד שכמעט נשכח מצבו האמיתי של שוק הספרים, שהפך בשנים האחרונות למין שוק בשר, ארבע במאה, שבע בקילו, ספר הוא רק מוצר, זול, וגם הסופרים.
הנוסע בזמן משפשף את עיניו, קצת מבולבל, איפה אני? החללית מנחיתה אותו בלי לגלות לו לאיזו שנה הגיע, ולאן, לחולון? לירושלים? ובן כמה הוא, אני, הנוסעת בזמן, איפה אני? מוקפת חלקיקי ריח, היערה הפורחת, אפרסק, ספר הביכורים שלי, תמונות מתערבבות, ילדה לבושת לבן עטורת זר, ככר עיר הומה, ספר חדש חבוק בין זרועותי. איזה ספר? זה שקנה לי אבי לפני ארבעים שנה? זה שלי, החדש? והצורך העז לשחזר את אותן התרגשויות ילדות, שאי אפשר באמת לשחזר, רק, לפעמים, בחיק החלומות.
אבל אולי אצליח. השנה. כשאעמוד, ביריד הספרים, עם הספר. שלי. בצד האחר של הדוכן.
סיגל מושכל תחתום על ספרה, "מרגלות בחיים של עצמנו" בדוכן הוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, בככר רבין בתל אביב ב 7.6 וב 14.6 ובגן הפעמון בירושלים, ב 9.6 וב 16.6.