איך מוצגות אמהוֹת בספרות העברית ומדוע לעיתים כה רחוקות הן מוצגות מן הפרספקטיבה שלהן, ולא מזו של ילדיהן? מדוע מוצג הקשר עם האם כמעין קשר גורדי, כזה שאין לנתקו ושאי-אפשר להפסיק לדבר עליו ולבקר אותו? ספר זה מציג את דמות האם בספרות העברית של העשורים האחרונים, שהיא במידה רבה שק החבטות של סופרים וסופרות כאחד. האמהות נשפטות על סמך אידיאלים מחמירים, שחלקם אוניברסליים וחלקם אופייניים לתרבות היהודית לדורותיה ולישראל, ולפיכך הן מעוצבות כמאכזבות וכנכשלות בתפקידן. האמהות הספרותיות מעוצבות ברובן המכריע מתוך תודעת ילדיהן. למעשה, במידה רבה המחקר על דמות האם בספרות מוצא שקוֹלהּ כמעט אינו מושמע.
המחקר מציע קריאות של דמות האם בספריהם של דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום, רונית מטלון, אלונה קמחי, דורית רביניאן, אילנה ברנשטיין, סמי בֶּרדוגו, תמר הגר ורבים אחרים.
ד"ר סמדר שיפמן היא מרצה בכירה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועוסקת במחקר סיפורת מודרנית ופוסטמודרנית, עברית ואמריקאית. ספרהּ הראשון, טביעת אצבעו של המחבר: פוקנר, המינגווי, מאיר שלֵו, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1999). ספרהּ השני, דברים שרואים מכאן: דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלֵו - מעבר למודרניזם? התפרסם בהוצאת כרמל (2007).