ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
תום שפירא, הארץ, על הקסטה השחורה
 
אסירים, שיכורים ונערות הפקר בספר הזמר החדש 
ספרם החדש של תמר ז"ל ועמוס רודנר הוא המשכו הישיר של הספר "זמר'ל", ובו שירי יהדות מ'תחתית החבית'
יעקב בר-און עם צאת הספר
 ממזמר'ל 
 
 
 אולי עוד תצמח מהקורונה תנועת חסידות חדשה
בין לימוד תורה בתנועת המקויה היפנית לעיסוק בשבת דרך זן־בודהיזם, המשורר הרב אלחנן ניר מחפש עניין באזורים "הרחוקים, ללא נקודות ההשקה"
 • לרגל צאת ספר שיריו גוף שנתת בי , הוא מספר על הקיום החדש שהולידה המגיפה ועל חילופי הדורות בציונות הדתית 
 
קווים לדמותו של המוח הישראלי
גמיש אך מבורדק, חכם אך רגשי - ואיינשטיין דווקא היה גאה בו. פרופ' גד יאיר מפענח בספרו החדש את המוח והחשיבה הישראליים, ומסביר למה מדעניות ישראליות נחשבות בעולם ל"סופר וומן" ולמה האקדמיה שלנו היא בסך הכול "פייק אקדמיה"
רן בן-נון עם צאת הספר המוח הסורר- הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי' של גד יאיר.  
 
 רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות
בלצאנו על הסיפור שמאחורי ספרו ועל איטליה בימי הקורונה. ראיון עם
 מארקו בלצאנו שספרו לא אזוז מכאן ראה אור לפני מספר שבועות
 
 
 
יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן
תמר רותם על  קוֹרִיגדוֹרָה מאת גֵייל ג'ונס 
 
שירה צלולה ומדוייקת כל כך
שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות.
 
אלי הירש על
שאשה אינה אלוהים, ספר השירים של רוחמה וייס
 
מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה — שנתיים אחרי מות חיים גורי, ספר חדש
שנתיים אחרי מותו של חיים גורי השלימו אשתו ושלוש בנותיו את הוצאת ספר שיריו האחרון, אל המקום האחר, והן מספרות על לבטי העריכה ועל החיים עם האדם המורכב שידע בעל פה אינספור שירים ושכתב על עצמו: "אני מלחמת אזרחים"

כתבה של גילי איזיקוביץ
 

 
להמלצות נוספות >>


שיר השבוע>
זמן קורונה
Share
 

 שירים וציטוטים לזמן קורונה


 
   
   
 
"אני בטוח שהחיים האלה ראויים הם שאדם יחיה אותם, על קרבם ועל פרשם, על אף כל בתי הקברות. אני מאמין", אמר בחום, "אני מאמין כי שום כיעור ושום סבל אינו מבטל את היופי והשמחה. ובחיים אלה, נורה, יש יופי ויש שמחה. אינני בן שש עשרה, נורה, ואני אומר לך את כל הדברים האלה כשם שהייתי אומר אותם לעצמי. אין דבר שאדם לא יוכל להתגבר עליו, ובעצם העובדה הזאת אנו מנצחים לנצח. החיים יקרים מאוד, נורה".
נדהמת מעט מן הדיבור הזה, שחזר לפזיזותו, הושיטה נורה את צווארה אליו כתינוק סקרן האומר להציץ מבעד לגדר גבוהה. אחרי שעה קלה אמרה:
"הדברים האלה אין בהם שום הוכחה. כלומר, אני רוצה לדעת את העיקר: אתה באמת מאמין בזה?"
הוא הרהר והיה כבוחן בעת ובעונה אחת את פניה שלה ואת דברי עצמו. ואחר כך אמר בפשטות:
"ההוכחה היחידה של הדברים הללו היא האמונה בהם". 

לאה גולדברג
מתוך שיחתם של ארין ונורה (בת דמותה של לאה גולדברג),  'והוא האור' (1946) 
 
   
   
   
  
"מאחר שהפועל נע תמיד בין יצורים פועלים אחרים וביחס אליהם, הוא לעולם אינו רק "עושה" אלא תמיד ובאותו זמן גם סובל. לעשות ולסבול הם כמו שני צידיו של אותו מטבע, והסיפור שפעולה מתחילה מורכב מן המעשים והסבילוֹת שהם תוצאותיה. לתוצאות אלה אין גבול, היות שפעולה, גם אם היא מתחילה כביכול משום מקום, פועלת במדיום שבו כל תגובה נעשית תגובת שרשרת וכל תהליך הוא סיבתו של תהליך חדש. מכיוון שפעולה פועלת על יצורים המסוגלים לפעולות משל עצמם, כל תגובה, מלבד היותה מענה, היא תמיד גם פעולה חדשה שמתחילה שרשרת סיבתית משלה ומשפיעה על אחרים. על כן פעולה ותגובה בין בני אדם לעולם אינן נעות במעגל סגור ולעולם אי אפשר לתחום אותן בבטחה בין שני שותפים."

 

חנה ארנדט | המצב האנושי
בתרגום אריאלה אזולאי ועדי אופיר

 

 
   
  

ראיתי בספרד אדם שחוּלץ בתום כמה ימי עמל ממרתף בית שנחרב בפיצוץ. ההמון התאסף בדממה, ובמה שנראָה לי כהססנות פתאומית, סביב מי ששב כמעט מן העולם הבא, לבוש עדיין בבלואיו, הלום למחצה מן המחנק ומן הצום ודומה למין מפלצת גוססת. אחרי שאחדים העזו לשאול אותו לקורותיו והוא הקדיש לשאלות תשומת לב רפה, הפכה הססנותו של ההמון למבוכה.
הם ניסו לפתוח את סגור לבו במפתחות מגושמים, מאחר שאיש לא ידע כיצד לנסח את השאלה האמיתית. אמרו לו: "מה הרגשת... מה חשבת... מה עשית..." זרקו לו באקראי גשרים על פני תהום, כמו ביקשו להגיע אל חשכת לילו של עיוור חירש-אילם בניסיון להצילו.
אולם כשעלה בידיו לענות לנו, השיב האיש:
"אה, כן, שמעתי קולות נפץ מתמשכים..."
או לחלופין:
"הייתי מודאג מאוד. זה היה ארוך... כן, זה היה ארוך מאוד..."
או לחלופין:
"כאבו לי המותניים, כאבו מאוד..."
ואותו איש ישר ופשוט לא דיבר אלא על האיש הישר והפשוט. הוא דיבר בעיקר על שעון היד שלו, שאבד לו...
"חיפשתי אותו... הוא היה יקר לי מאוד... אבל בחושך..."
אכן, החיים לימדו אותו את תחושת הזמן הזורם או את האהבה לדברים הידועים והמוכרים. והוא נעזר באדם שבו כדי לעמוד על טיב עולמו, ולוּ עולם של מפולת לילית. ועל השאלה הבסיסית, שאיש לא השכיל להציגה לו, אך היא שרתה על כל הגישושים: "מי היית? מי עלה בתוכך?" לא יכול להשיב אלא: "אני עצמי..."
שום צירוף מקרים אינו מעורר בתוכנו איזה זָר שמעולם לא חשדנו בקיומו. לחיות פירושו להיוולד בהדרגה. קצת יותר מדי נוח לשאול לנו נשמות מוכנות מראש!
הארה פתאומית נדמית לעיתים כפרשת דרכים בגורל האדם. אולם ההארה אינה אלא התגלות פתאומית, ברוחו של אדם, של דרך שהוכשרה לאיטה. לאט-לאט למדתי דקדוק. תִרגלו איתי תחביר. עוררו את רגשותי. ולפתע פתאום שיר הומה בלבי.

 

מתוך טייס קרב מאת אנטואן דה סנט-אקזופרי

 
   
   
  
תמיד ניצבת לנגד עינַי תמונת ליל הטיסה הראשונה שלי בארגנטינה, לילה אפל שזרחו בו לבדם, כמו כוכבים, האורות המעטים הפזורים במישור.
כל אחד מהם סימן, באוקיינוס המחשכים הזה, נס של תודעה. הנה בבית זה קראו, הרהרו, המתיקו סוד. באחר, ביקשו אולי לחקור את החלל, שקעו בחישובי הערפִלית של אנדרומדה. כאן אהבו. מפעם לפעם הבהיקו בשדה אותם אורות אשר תבעו את מקורות מחייתם. עד לצנועים שבהם, זה של המשורר, של המורה, של הנגר. אך בין הכוכבים החיים הללו, כמה חלונות סגורים, כמה כוכבים כבויים, כמה אנשים רדומים...
והרי יש להשתדל להצטרף, יש לנסות ולתַקשר עם אחדים מן האורות האלה הבוערים במרחק זה מזה בש
דה. 

מתוך אדמת אנוש מאת אנטואן דה סנט-אקזופרי


 
   
   
  


טוביה ריבנר

יום טוב
אֵיזֶה יוֹם טוֹב הַיּוֹם.
הָעֵשֶׂב צוֹמֵחַ מֵהָאֲדָמָה בְּלִי לְגַלּוֹת סוֹדוֹת.
כַּדּוּרִים פּוֹרְחִים רוֹחֲפִים מֵעַל הֶהָרִים.
עוֹרְבִים רָבִים עַל אֱגוֹז בַּדֶּשֶׁא.
בַּכְּרִיכִיּוֹת כּוֹרְכִים סִפְרֵי שִׁירָה.
קֶשֶׁב גָּדוֹל בַּכֹּל כְּמוֹ עִם הֲרָמַת הַמָּסָךְ.
צִפֳּרֵי שִׁיר בָּאוּ לַחֲרֹף בָּאָרֶץ.
הַמַּחְשָׁבוֹת נְקִיּוֹת כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחֲצָה.
הַמֵּתִים נָטְשׁוּ מֵרְצוֹנָם אֶת הַחֲלוֹמוֹת
אֵינָם מִתְחַנְּנִים, אֵינָם תּוֹבְעִים.
הָאוֹהֲבִים לוֹקְחִים וְנוֹתְנִים, לוֹקְחִים וְנוֹתְנִים.
צְדָפִים נִפְתָּחִים, נִסְגָּרִים. הַחוֹל לָבָן לָבָן
עִם עֲנָנִים אֲפֵלִים הַמְכַסִּים אֶת הָאֹפֶק.
רֵיחַ פְּלִיאָה בָּאֲוִיר: הַכֹּל עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ.
אֲפִלּוּ הֶעָשָׁן לוֹבֵשׁ דְּמוּת כְּמוֹ בְּיוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים.
הָאֵשׁ אֵינֶנָּה אוֹכֶלֶת אִישׁ וְאִשָּׁה.
אֵין צֹרֶךְ בְּשׁוּם הַמְצָאוֹת, הַפְתָּעוֹת.
אֶפְשָׁר לְהִסְתַּדֵּר בַּמִּלִּים הַפְּשׁוּטֹות בְּיוֹתֵר.
אֲפִלּוּ בְּלִי חֲרוּזִים, כִּי הַכֹּל נֶחְרָז.
הַשִּׂנְאָה הִצְטַנְּנָה וְלָקְחָה חֻפְשָׁה.
זְרוֹעוֹת מִשְׁתַּלְּבוֹת מֵעַצְמָן, כִּמְעַט בְּחִיּוּךְ.
אִישׁ לֹא מְרַמֶּה, גַּם לֹא אֶת חֲבֵרוֹ.
הַזִּכְרוֹנוֹת שָׁמְטוּ אֶת כָּל הַזְּוָעוֹת.
הַדְּמָמָה אֵינֶנָהּ חוֹרֶשֶׁת רַע.
פֶּתִי מַאֲמִין לְכָל דָּבָר.

 מתוך מכאן עד'

 
   
   

נורית זרחי

האגסים הולכים אחורנית


אֲנִי לֹא מִתְעָרֶבֶת בְּחַיֵּי הַשְּׁכֵנִים,

וְאַף אֶחָד לֹא מִתְעָרֵב בִּי.

רַק בְּקַו מָאזִ'ינוֹ שֶׁל מַדְרֵגוֹת הַבֹּקֶר

אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת בַּתְּאוֹמוֹת, קוּקִיּוֹתֵיהֶן

מְעִידוֹת שֶׁהִתְגַּיְּסוּ לִצְבָא הַיְלָדִים.

מִבַּעַד לְרִיסֵיהֶן הַמְלֻכְסָנִים בְּמַבָּטָן הַמְרֻתָּק, הַנִּפְחָד, 

אֲנִי רוֹאָה אֶת בָּבוּאָתִי: הַמְכַשֵּׁפָה מִן הַקּוֹמָה לְמַטָּה,

כְּאִלּוּ בְּיָדִי סוֹד הַחַיִּים.

אֲבָל לִהְיוֹת בְּגִילִי פֵּרוּשׁוֹ לָדַעַת,

שֶׁזֶּה רַק יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת מִן הַכֹּל,

וְהַמְּחִצָּה בֵּינִי לְבֵינָן עֲשׂוּיָה אוֹתוֹ חֹמֶר בִּדְיוֹנִי 

מִמֶּנּוּ עָשׂוּי הָעַצְמִי.


הַשְּׁכֵנָה שֶׁעוֹלָה מִתְנַשֶּׁפֶת, מְמָאֶנֶת שֶׁאֶקַּח מִיָּדָהּ אֶת הַסַּל.

אֲפִלּוּ סַל אֶחָד יָכוֹל לְעָרֵב אוֹתָהּ

בִּיחָסִים לְלֹא מוֹצָא, אִם אֶזְדַּקֵּק לְקֶמַח אוֹ לִימוֹן. 

שָׁלוֹם, הַמִּלָּה לֹא חוֹדֶרֶת אֶת הַמּוּזִיקָה 

שֶׁטְּעוּנָה בְּאָזְנֵי הַנַּעֲרָה הַמִּתְבַּגֶּרֶת,

וְנוֹשֵׂאת אוֹתָהּ הַיְשֵׁר לְתוֹךְ חַיֶּיהָ הַנִּפְלָאִים.



בֹּקֶר טוֹב מַרְסֶלָה. עֶרֶב טוֹב.

הַשְּׁכֵנָה הַחֲדָשָׁה נִכְנְסָה וּמֵאָז לֹא סָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת. 

רֹאשָׁהּ כְּרֹאשׁ צִפּוֹר מֻטֶּה מֵעַל קוֹמָתָהּ הַגְּבוֹהָה,

הִיא לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִיא יוֹדַעַת:

אֵין דָּבָר שֶׁדֶּלֶת מוּגֶפֶת יְכוֹלָה לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ 

מִלְּהִכָּנֵס, מִלָּצֵאת


 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור