ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

אסירים, שיכורים ונערות הפקר בספר הזמר החדש 
ספרם החדש של תמר ז"ל ועמוס רודנר הוא המשכו הישיר של הספר "זמר'ל", ובו שירי יהדות מ'תחתית החבית'
יעקב בר-און עם צאת הספר
 ממזמר'ל 
 
 
 אולי עוד תצמח מהקורונה תנועת חסידות חדשה
בין לימוד תורה בתנועת המקויה היפנית לעיסוק בשבת דרך זן־בודהיזם, המשורר הרב אלחנן ניר מחפש עניין באזורים "הרחוקים, ללא נקודות ההשקה"
 • לרגל צאת ספר שיריו גוף שנתת בי , הוא מספר על הקיום החדש שהולידה המגיפה ועל חילופי הדורות בציונות הדתית 
 
קווים לדמותו של המוח הישראלי
גמיש אך מבורדק, חכם אך רגשי - ואיינשטיין דווקא היה גאה בו. פרופ' גד יאיר מפענח בספרו החדש את המוח והחשיבה הישראליים, ומסביר למה מדעניות ישראליות נחשבות בעולם ל"סופר וומן" ולמה האקדמיה שלנו היא בסך הכול "פייק אקדמיה"
רן בן-נון עם צאת הספר המוח הסורר- הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי' של גד יאיר.  
 
 רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות
בלצאנו על הסיפור שמאחורי ספרו ועל איטליה בימי הקורונה. ראיון עם
 מארקו בלצאנו שספרו לא אזוז מכאן ראה אור לפני מספר שבועות
 
 
 
יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן
תמר רותם על  קוֹרִיגדוֹרָה מאת גֵייל ג'ונס 
 
שירה צלולה ומדוייקת כל כך
שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות.
 
אלי הירש על
שאשה אינה אלוהים, ספר השירים של רוחמה וייס
 
למדתי מהעץ לכתוב שירה
על הלכתי שנים לצידך 
 
מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה — שנתיים אחרי מות חיים גורי, ספר חדש
שנתיים אחרי מותו של חיים גורי השלימו אשתו ושלוש בנותיו את הוצאת ספר שיריו האחרון, אל המקום האחר, והן מספרות על לבטי העריכה ועל החיים עם האדם המורכב שידע בעל פה אינספור שירים ושכתב על עצמו: "אני מלחמת אזרחים"

כתבה של גילי איזיקוביץ
 
 
התרחשויות הזויות בשוליים החרישיים
המשוררת אילנה יפה מציגה עולם פנטסטי מעניין ומופרע
ביקורת על "אירוע לילי" - שיר מתוך פיונית על לוח ריק, שלקח אותנו למחוזות האבסורד של השירה העברית  
 

 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
בכי הג'ירפה | ג'ודי אורון
Share


 בכי הג'יראפה | ג'ודי אורון 

בכי הג'ירפה
מאת ג'ודי אורון

מבעד לעיניה והתנסויותיה מעוררות החלחלה וההשתאות של וודיטו, נערה יהודיה אתיופית בת שלוש-עשרה, מספרת ג'ודי אורון בספרה עטור הפרסים בכי הג'יראפה,  את סיפורה האותנטי של ווּדִיטוּ. תוך כך מתוודע הקורא גם לסיפורם המרתק  של בני "בֵּיתָא ישראל", המנודים ומוחרמים על ידי שכניהם האתיופיים בשל אמונתם היהודית.
 
וודיטו  ארוכת הצוואר ובני משפחתה עושים את דרכם במסע רגלי מסוכן ומפרך לסודן, בתקווה שמשם יועלו ליְרוּשָׂלֶם, הנושאת עמה הבטחה לחיים חדשים בארץ מולדתן ההיסטורית.   
 תחילה  מקובצת המשפחה במחנה פליטים סודני מוזנח, מזוהם ונושא מחלות ומוות,  עד ליום בו ניצודות וודיטו ואחותה לווטה ועמן פליטים רבים בני "ביתא ישראל" על ידי חיילים סודנים, שמגרשים אותם  בחזרה אל הגבול האתיופי. מסע  מפרך על  פני חולות צרובי שמש מדברית, משיב את וודיטו ואחותה הקטנה לארץ המקוללת ממנה נמלטו.

לנגד עיניי הקורא נפרשת עלילת הישרדות  מצמררת של נערה הנותרת לבדה, אשר נאלצת להסתיר את זהותה היהודית וחווה השפלה, התעללות, אונס, ייאוש, אימה ועבודת פרך כשפחה, בביתה של בעלת-בית אטומת לב, שבית-הבירה שלה משמש גם כבית זונות. חרף זאת, אין היא מוותרת על כמיהתה להגיע לירושלם ולהתאחד עם משפחתה.

אירוע שחרורה הדרמטי של וודיטו  בידי ג'ודי, מחברת הספר, שקונה אותה ממעבידתה, ובחירוף נפש מחלצת אותה משביה, מהווה את  שיאו של ספר מרתק, מטלטל וסוחף זה, שאין בו ולו רגע אחד של מנוחה.

  

הערה לקורא

עבדות! שבי! מילים אלה מעלות בדמיון את שיירות העבדים שהובלו מיבשת אפריקה אל "העולם החדש". מאורעות אלו התרחשו לפני זמן רב, אבל עובדה היא שגם כיום מוחזקים בני אדם רבים בתנאים של שבי ועבדות, בין אם תחת שליטה של בני אדם אחרים או בלחץ הנסיבות. סיפורה של ווּדִיטוּ מהווה דוגמה למעשים כאלה שהתרחשו ועדיין מתרחשים גם בימים אלה בילדים רבים באתיופיה, מה ששונה בינם לבין קורותיהם של ילדים בחלקים אחרים של עולמנו הוא נסיבתי בלבד.

מקורות היסטוריים מלמדים אותנו שלפני יותר מ־2000 שנה, בעקבות חורבן בית ראשון, נדדו קבוצות של יהודים מארץ ישראל דרומה למצרים. 300 שנים מאוחר יותר, נדדו צאצאיהם של גולים אלה במעלה נהר הנילוס, עד שהגיעו לאתיופיה. שם הקימו ממלכה יהודית, שפרחה בשכנות לעממים שהתקיימו שם כבר קודם לכן. מלכים ומלכות יהודיים משלו על הארץ לאורך מאות שנים ושלטו על שבטים מקומיים שניסו למרוד בהם ולהכניעם.

במאה ה־17 לספירה, התאחדו כוחות שונים שהצליחו לגבור על הממלכה היהודית. רבים מבני העם היהודי נשחטו, אחרים הוכרחו להמיר את דתם לנצרות. אלה ששרדו וסירבו להמיר את דתם ברחו לרמות הנידחות של אתיופיה, שם המשיכו לקיים את מנהגי הדת היהודית בחומרה ובהקפדה רבה בהאמינם שהם היהודים האחרונים שנשארו בעולם.

היהודים שכינו את עצמם "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל", הקימו שם את כפריהם והתפרנסו בדוחק, נתונים תחת עוּלם של חוקים נוקשים, ששיקפו את העובדה כי במשך מאות שנים הם היו האויב השנוא. יהודים אלה הפכו ל"פָלָאשָׁה", שמשמעותה – זרים, בני עם שנאסר עליו להחזיק בקרקע משלו.

כיוון שהוכרחו לשלם דמי שכירות לבעלי הקרקע המקומיים, הסתייעו "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" לפרנסתם בייצור מכשירי ברזל, אריגת בדים וייצור כלי חרס. בגלל שעשו שימוש באש לשם ייצור כלי ברזל וכלי חרס, נוצרה עוינות בינם לבין השבטים הנוצריים שהאמינו - כמו שבטים אחרים באפריקה - שאלה שמשתמשים באש לפרנסתם, כרתו ברית עם הרוחות הרעות. הם האמינו ש"בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" מסוגלים לכשף אנשים באמצעות מבט בלבד וגם להפוך את עצמם לצבועים הטורפים בני אדם. לעיתים קרובות הואשמו היהודים בכך שהשחיתו את יבולם של שכניהם, או שהביאו עליהם מחלות ומוות. לא פעם סולקו היהודים מכפריהם ונאלצו לבנותם מחדש באזורים נידחים עוד יותר.

ב־1948 כאשר קמה המדינה היהודית, ציפו יהודי אתיופיה להתאחד עם אחיהם בארץ הקודש. לרוע המזל חלום זה התגשם רק כמה עשורים מאוחר יותר. הדרך להבאתם ארצה נסללה אמנם כבר בשנות ה־70 של המאה ה־20, אך הדיקטטור המרקסיסט שמשל אז באתיופיה - מֶנְגִּיסְטוּ היילה מאריאם, סירב להרשות להם לעזוב את אתיופיה.

מדינת ישראל שלחה לכפריהם של "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" שליחים שהורו להם לצעוד לאורך מאות קילומטרים דרך הרים, מדבריות, יערות וטרשים ששרצו שודדים וצבאות שונים שנלחמו ביניהם, כדי להגיע לבסוף לסודן, מדינה ערבית שבפועל הייתה אויב מוצהר של ישראל.

נאמר ליהודים שעליהם להעמיד פנים שהם פליטים הנמלטים מאתיופיה מחמת הבצורת והרעב, כמו גם מאימת המלחמה האכזרית המתחוללת בין השלטון המרקסיסטי לבין המורדים, ששנים מאוחר יותר הצליחו להפיל את שלטונו של מנגיסטו. התוכנית הייתה ש"בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" יסתירו עצמם במחנות הפליטים שאכלסו אלפי פליטים, שנמלטו מעקת החיים באתיופיה. במחנות ההם המתינו יהודי אתיופיה במשך חודשים ולפעמים אף שנים עד שהוטסו בסתר לישראל.

ישראל שלחה סוכנים סמויים לסודן כדי ללוות את "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" ולהגן עליהם מפני הרעב, האנרכיה והמחלות ששררו במחנות. ככל שהתנאים אפשרו, הובילו סוכנים אלה קבוצות מ"בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" לאזורים נידחים במדבר, בהם הוכשרו שדות תעופה ארעיים ומטוסים ישראליים נחתו בהם. תוך דקות מרגע הנחיתה קיבצו אנשי יחידות עילית של צה"ל את קבוצות "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" המורעבים והדלים אל תוך המטוסים, שמושביהם פורקו, כדי לאפשר ישיבה על רצפת המטוס, ותוך מספר דקות המריאו אל יעדם - ישראל. במשך הטיסה בדקו רופאים ישראלים את החולים, ובמספר מקרים אף יילדו נשים הרות. הסוכנים שנשארו מאחור מיהרו לטשטש כל סימן שהעיד על נחיתת המטוסים במקום.

אלפי יהודים אתיופיים מצאו את מותם לאורך המסע לסודן או במחנות הפליטים, בעודם ממתינים להטסתם ארצה.

האחיות ווּדִיטוּ ולֶווּטֶה הן שתיים מתוך מאות אלפי יהודי אתיופיה שהגיעו בדרך זו לישראל.

כיום חיים בישראל למעלה מ־130000 בני העדה האתיופית, ומדי שנה נאספים אלפים מהם בירושלים כדי לציין את זכרם של אלה שנפטרו בדרכם לארץ הקדושה ולא זכו להגשים את חלומם.

 

*************

 

מדי שנה בשנה ב־12 בפברואר אני מטלפנת אליה,
וכל פעם אני שואלת אותה: "איך נשארנו אז בחיים?"
לא משנה כמה פעמים אשאל אותה, התשובה שלה תמיד היא: "כי נשבה אז הרוח."

כפר מֶרֶבָה, 1985
וּודִיטּו בת תשע, לֶוּוטֶה בת שש

"איי! לֶוּוטֶה, מה את עושה?" קראתי כשקולי צרוד מהתרגשות, כי ידעתי שתוך שעות מעטות תרד חשיכה על הלילה הראשון של הפָסִיקָה, הוא חג הפסח שלנו, ובמשך כל השבועות האחרונים נחפזנו לסיים לקראתו את כל ההכנות הדרושות. הגברים בכפר ארגו עבור בני משפחותיהם את הבדים מהם יתפרו הנשים את בגדי החג החדשים. כל כלי הבית העשויים חרס הושלכו לאשפה בחצר שמאחורי הבקתה והנשים עמלו להכין מעיסת החומר מערכת כלים חדשה כשרה לפָסִיקָה. אפילו הסלסילות המשמשות להגשת הארוחות נזרקו והנשים שזרו במקומן חדשות לקראת ארוחת החג. שכנינו הנוצרים באו לאחל לנו חג שמח, והבטיחו שיטפלו היטב בבקר ובכבשים במשך שמונת ימי החג בהם אנחנו שובתים ממלאכה. במהרה הכול יהיה מוכן לחג.

את חג הפָסִיקָה אנחנו חוגגים להזכיר מדי שנה בשנה שבימי קדם היו אבותינו עבדים במצרים. משה - מנהיג גדול וחשוב חילץ אותנו מכבלי העבדות והוליך אותנו ארבעים שנה על פני המדבר אל החופש בארץ שאנחנו קוראים לה יְרוּשָׂלֶם.

מאז, מדי שנה בשנה אנחנו חוגגים באביב את החג לזכר שחרור אבות אבותינו מעבדות ויציאתם לחירות. אנחנו נזכרים שהם מיהרו לעזוב את מקומם, לכן לא יכלו לחכות עד שהעיסה תתפח ומאז גם אנחנו אוכלים בחג הפָסִיקָה את הלחם מבלי שיתפח.

הבוקר טאטאנו את רצפות הבקתות שלנו ושרפנו את כל שיירי החמץ. במשך כל ימי החג נאכל רק את הלחם השטוח הקרוי קִיתָה שאינו טעים במיוחד, אבל חשוב לזכור את סיפור יציאת מצרים והלחם השטוח הוא חלק מהזיכרון.

"לֶווּטֶה," קראתי שוב כי עוד נשאר הרבה לעשות לפני רדת החשיכה. "איפה הילדה הזאת? ממש אופייני לה להיעלם ככה  סתם בדיוק מתי שצריכים אותה. ".

מכל האחים והאחיות שלי, לֶווּטֶה הייתה האהובה עליי ביותר. בהיותה תינוקת העמדתי פנים שאני אימא שלה והייתי נושאת אותה על גבי בתוך שקית בד שנקראת אָנְקָלְבָּה. משעה שהתחילה ללכת, עקבה אחריי לכל מקום כשהיא מדדה על רגליה הקטנות והשמנמנות. עכשיו, משגדלה, נעשתה ממש צרה צרורה. אני הייתי ילדה אחראית וביישנית במקצת, ואילו היא הייתה נקלעת ללא הרף לצרות, והיה עליי לחלץ אותה מהן. מי יודע באיזו צרה הסתבכה עכשיו, חשבתי, ושוב קראתי בקול "איפה את? לאן נעלמת."

היא לא הייתה בבית על כן יצאתי אל החצר האחורית, מקום שאימא שלי השליכה אליו את כלי הבישול הישנים. שם מצאתי אותה, דקת איברים, עדינה, צמותיה הסבוכות רוטטות מהתרגשות, עיני הענבר העגלגלות שלה נוצצות בשובבות, עומדת מוקפת בערימה של צלחות שבורות, מניפה מעל ראשה סיר גדל ממדים כשהיא מתנודדת תחת משקלו. כשהתבוננתי בה תהיתי כיצד מישהו יכול בכלל לכעוס על יצור מקסים כזה, ואז השליכה את הכלי הגדול ואך בנס לא נפלה יחד איתו ארצה.

"תפסיקי עם זה מיד!" צעקתי. "כמו תמיד גם הפעם עוד ניכנס בגללך לצרה גדולה."

"ווּדִיטוּ!" צהלה לעומתי. "תראי איזה יופי," קראה וגחנה להרים כלי חרס נוסף. "אולי תפסיקי פעם אחת להיות כל כך טובה וצייתנית. בואי," הושיטה לעומתי את שתי ידיה הקטנות בתנועה משדלת, כשהיא אוחזת במחבת הטיגון של אימא, "תנסי להשליךצאת המחבת הזאת ותראי כמה יפה היא מתרסקת."

התקרבתי אליה כשלבי נמלא ברצון פעם אחת לפחות להתפרע כמוה, כדי שארגיש מה זה להיות ילדה משוחררת כמו לֶווּטֶה. לקחתי מידיה את המְגּוֹגוֹ, מחבת הטיגון, הנפתי אותה מעל ראשי ובכל כוחי הטחתיה ארצה. בּוּם! מחבת החומר נשברה לרסיסים. לֶווּטֶה צדקה, זה באמת היה משעשע. נרגשת כולי הטחתי בעפר בכוח עוד כמה ספלים. "אף פעם לא ידעתי שבעצם זה די נחמד להיות רעה," קראתי וצחוק שכולו עליצות ושחרור נפלט מפי.

"אוֹהוֹ, אני הולכת להלשין עלייך ווּדִיטוּ," היתלה בי לֶווּטֶה בטון ילדותי ומתנגן.

נתונות בחדוות הניפוץ הרמנו כלים נוספים - סירים, ספלים, צלחות – ולרגלינו הלכה וגבהה ערימה של כלי חומר מרוסקים. משכלו כל הכלים השתרעתי על הארץ ליד אחותי הקטנה ולפתע חשתי מותשת. בעודי מביטה בשברים צצה ועלתה בי הכרה שזו הפעם הראשונה בחיי בה העזתי לפרוק מעליי את עול האחריות שהעיק עליי מאז ותמיד, ולא חדלתי מלהתפעל מאומץ לבה של אחותי ומהיכן שאבה עוז רוח כזה.

 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור