ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין
בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת.
נטע הלפרין על את המוות אני רוצה לראות בעיניים | אורית וולפיילר
 
 נובלה רגישה ומדוייקת שמצטיינת בשפה ובגיבורים ייחודיים
חבצלת פרבר, ב"מקור ראשון" , על חלק כמו מים | טלי שמיר ורצברגר
 

זרם חילופין של חום-קור
"קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה... ...הספר מרתק ומפעים". נסים קלדרון ממליץ על אִתי החיים משחֵק הרבה

 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
סוד המגילות האבודות
ראיון עם יורם סבו, שהקדיש את חייו לחקר הפרשה
עם צאת ספרו
סוחר המגילות  
 
 
 
 סיפורים קצרים בשלים ומלאים
 
הזאבה האחרונה שמעל צריחיה מרחף ענן השפות
"...במבחר הנוכחי.. היא מתגלה מחדש כמשוררת האשה־ילדה־אֵם של דורה"
לילך לחמן עם צאת 'בלוז לתינוקות נולדים' מבחר משירי נורית זרחי בסדרת מבחר | זוטא 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


מחברים>סופרים באות א>
אורגד דורית
Share

ביקור בית – דורית אורגד

מבין ספריך שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בולטים שלושת הספרים העוסקים בעולים מאתיופיה. מה לך ולעדה הזאת?

מיד בהיוודע דבר "מבצע משה", המבצע שבו הגיעו ארצה ראשוני העולים מאתיופיה, הם עוררו את  סקרנותי, ובהזדמנות הראשונה שהזדמנה לי נסעתי לפגשם. היינו קבוצה די גדולה של סופרים ומשוררים סקרניים, שבאנו להכיר את בני עמנו ששבו למולדת "מעבר להררי החושך", אחרי גלות רבת שנים באפריקה השחורה, וכבר דיברו עברית. הם הקשיבו בריכוז לדברינו, חייכו אלינו בעצב, ובתשובה לשאלותינו מלמלו מילים בודדות שלא היה בהן כדי לספק את סקרנותנו, ולקרב אותנו אליהם.

לאחר הפגישה הזאת לא שיערתי שיבוא יום ואשלים את מה שהחמצתי אז, ואף אתמחה בנושא הזה של אנשי "ביתא ישראל", כפי שעולי אתיופיה מכניםאת עצמם.


נדמה שאנחנו חוזרים לנקודת המוצא. להזכיר לך את השאלה?


נשאלתי –מה לי ולעולי אתיופיה, ונראה לי שחשוב לציין את הרקע לכתיבת ספריי שעוסקים בעדה הזאת. אכן, הפגישה הראשונה שלי עם העולים מאתיופיה הייתה מאכזבת. גם בפגישה הבאה, שהתקיימה כשנתיים אחרי  הראשונה, והפעם בכפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים, לא התפתחה בין החניכים יוצאי אתיופיה וביני שיחה של ממש.גם כאן נענו שאלותיי בחיוכים נוגים ובתשובות קצרות. ואף על פי כן לא יצאתי מן הפגישה בידייםריקות. הפעם נוצר בינינו דיאלוג בשפת הגוף, במבטים שהגניבו לעברי, מבטים שהביעו תום נוגעללב. העצב שראיתי בפניהם, והסיפורים הכואבים ששמעתי ממדריכיהם על קורותיהם, הפכו את הענייןהראשוני שהיה לי בהם לרצון עז להכירם, להתקרב אליהם.

קראתי ספרים על אתיופיה, כמו גם חוברות הסברה וחומר תיעודי. חיפשתי ישראלים שהיו שם וראיינתי אותם. צפיתי בסרטים תיעודיים שהמחישו את חיי היומיום באתיופיה,למדתי כמה מילים באמהרית ומצאתי דרכים לבקר בבתי העולים. כמקובל בעדה זכיתי להכנסת אורחים חמה. טעמתי מן המאכלים המיוחדים שלהם, שתיתי אתם "בּוּנָה" (קפה),הודיתי להם בשפתם, ונפרדתי מהם ב"דַנָה-הוֹנוּ"  (להתראות). עם הזמן למדתי להכיר את אמונותיהם, אורח מחשבתם, מסורותשהם מחזיקים בהן. לאחר שרכשתי את אמונם, הם ניאותו לשתף אותי בדברים הקשיםוהכואבים שעברו במסע  לישראל, דברים שלא מקובל לדבר עליהם עם זרים. הם סיפרו לי על הדרך המסוכנת, שנעשתה בהתגנבות לילית שלקבוצות קטנות, מן הכפרים  באתיופיה לעבר סודן. שמעתי בצער על הקורבנות הכואביםשנאלצו להקריב כדי להגשים את חלומם  להגיע לכאן. דומה ששום משפחה שיצאה לדרך, לא נותרה שלמהבתום המסע. הרעב, הצמא, המחלות, התקפות שודדי הדרכים, התנכלויות החיילים, החיותהטורפות... סיפורים מסמרי שיער שמעתי מפיהם. על סמך העדויות הללו, והתבססות על החומרשמצאתי במקורות האחרים, כתבתי את  הספר הראשון על עולי אתיופיה.

את מתכוונת לשבועת האַדָּרָה? 

כן, זה שמו של הספר הראשון שכתבתי בנושא. תיארתי בו אתהחיים שחיו היהודים בכפרים באתיופיה, לצד שכניהם האַמְהָרִיים (הנוצרים).סיפרתי בו על אורח חייהם והקפדתם על שמירת  מצוות הדת, כפי שנכתב בחומש (שבאמהרית נקרא אוֹרִית),ועל המצע הזה יצרתי את עלילת המסע האמיץ והנועז לישראל.

מהי בעצם "שבועת "אדרה"?

זאת שבועה קדושה שעולי אתיופיה הקפידו עליה, כשם שהקפידובכלל בערכן המחייב של מילים. בתרבות שגדלו עליה "מילה היא מילה", כלומר היהכיסוי למילים, בעיקר כשמדובר בהבטחה, ועל אחת כמה וכמה בשבועה. 


מה הביא אותך להמשיך ולכתוב על עולי אתיופיה?

אחרי שעסקתי בנושא כשלוש שנים, שנתיים תחקיר ושנה שלכתיבה, הוא נעשה קרוב ללבי. כשנודע לי מפי אשת חינוך על מיזם של קידום ילדים מחוננים, שבו משתתפים גם בני משפחות של עולי  אתיופיה, ביקשתי לקבל חומר על הילדים הללו. דמותה של"אסנת" – גיבורת הספר יום החרגול וימים אחרים  מבוססת על הדברים שנודעו לי מפי מי שעמדהבראש המיזם הזה.

האין זה שם קצת מוזר לספר – יום החרגול וימים אחרים ?

שם הספר ניתן לו בשל סוגת היומן שבו נכתב. לכל יום שעל אודותיו כתבה, נתנה הגיבורה כותרת. ביום החרגול תיארה את הפעם הראשונה שתלמיד, שלא מבני העדה, התייחס אליה כשתפסה חרגול והחזיקה אותו בידה. מתוך היומן, שנכתב בימים שקרו ל"אסנת" מקריםמשמעותיים בחייה, נודע לקורא על קשייה, על אי  ההתקבלות שלה בחברה, על משברים במשפחתה כמו עזיבת אביהאת הבית, על הישגיה הדלים בתחילת  שנת הלימודים, בטרם התגלה שהיא תלמידה מחוננת.
מתואר ביומן איך, הודות לקריאה מרובה של ספרות נוער, חל שיפור בהישגיה, ואיך נפתרות בעיות אחרות שעליהן היא מספרת.

הגענו לספר השלישי שכתבת על הנושא –קלקידן. מה את יכולה לספר על דרך כתיבתו?

אתחיל בקוריוז - בוקר אחד צלצל הטלפון בביתי וקול נשי צעיר, לא מוכר, נשמע מן העבר האחר של הקו, "סליחה, את הסופרת דורית אורגד?" אישרתי, והמטלפנת הסבירה, "אני לומדת בחטיבת הביניים וצריכה להכין עבודה בספרות על קלקידן  הזה. קראתי אותו והתרגשתי מאוד."

"אשמח לעזור לך. מה את מבקשת לדעת?"
"את מספר הטלפון של קלקידן," ענתה הנערה,"אני רוצה להיפגש אתו ולשאול אותו כמה שאלות."
סיפרתי לה על הנער שדמותו עמדה לנגד עיניי כשכתבתי אתהספר, והיא קטעה את דבריי, "זה סיפור  אמיתי, נכון?"
"כך אני מאמינה," השבתי לה, "כתבתי את הספר על סמך ההתרשמות שלי ממנו ומבני העדה שהוא משתייך אליה."
"אבל זה אמיתי," חזרה הנערה כקובעת עובדה.
"הוא מתבסס על מציאות קיימת," התחלתי לומר והסברתי למה כוונתי.
אולי הקשיבה לדבריי ואולי לא. כשהשתתקתי היא אמרה תודה וניתקה.

הנערה הזדהתה עם המסופר בקלקידן עד כדי כך,שלא פקפקה בקיומה של הדמות במציאות. חשוב היה  לי להבהיר לה שגם אם כתיבתי ריאליסטית, ויש בה אמת, איןהאמת זאת נובעת מהעתקת המציאות, אלא מתיאור תופעות שעשויות לקרות בה. התכוונתי לומר לה שמעשה האומנות בכתיבה הספרותית דומה לאומנות ההרכבה, היוצרת צורות חדשות מתוך חלקים קיימים,כפי שיצרתי את דמותו של קלקידן בספר, הן על פי המידע שרכשתי על העדה שהוא משתייך אליה, והן על פי התרשמותי מן הנער שפגשתי לשעה קלה וזה אכן שמו (משמעות "קלקידן" באמהרית – המבטיח והמקיים).

מהו אם כן סיפורו של קלקידן, ובמה הוא שונה מסיפורו של קלקידן שפגשת במציאות?

לקלקידן שפגשתי קרו דברים אחרים מאלה המסופרים בספר,ובזה שונה סיפורו מזה של גיבור הספר הנקרא על שמו. עם זאת הוא אמיתי כמייצג את בני העדה ואתגורלם. הסיפור מתחיל בתיאור אביו של קלקידן, שנפל בפח שטמן לו מעבידו הנוכל וכתוצאהמכך מתפרקת המשפחה.

קלקידן, העשוי ללא חת, כפי שאכן התרשמתי מפגישתנו, פועלבנחישות כדי להשיב הביתה את אביו ואת  אחיו, שסודרו במוסדות. בהתנהגותו השקולה הוא מתקדם צעדאחר צעד לקראת השגת המטרות שהציב  לעצמו, ואין דבר שיסיט אותו מן הדרך שסלל לעצמו בהתאם לערכי העדה שהוא משתייך אליה.

האם נתקלת במקרה כזה?

כשכתבתי את הספר לא נודע על מקרה כזה. אבל כשלוש שנים אחרי שהספר יצא לאור הופיע בטלוויזיה, בתוכנית "כלבוטק",סיפור זהה לזה שתיארתי ב"קלקידן", וגם בעיתונות הכתובה סופר – כעבור זמן - על מקרים דומים. ולזה בדיוק התכוונתי כשאמרתי לנערה שטלפנה אליי  שהסיפור אמיתי. לפי ההיכרות שלי עם עולי אתיופיה יכולתילצערי "לנבא" שכך יהיה.

את חושבת שתמשיכי לכתוב על עדת עולי אתיופיה או שמיצית את הנושא הזה?

כנראה שהנושא אינו מרפה ממני. זה עתה סיימתי לכתוב סיפורחדש שעוסק בילד ישראלי שהתייתם  מאביו וסובל מהצקותיו של בן כיתתו האלים. לא תכננתי לערבבעלילה מישהו מעולי אתיופיה. והנה,

בהמשך העלילה שבמהלכה נוסע הילד היתום ללונדון, לבית סבווסבתו היהודים החרדים שאינם  מכירים במדינת ישראל, אני רואה אותו בדמיוני מתיידד עםברהנו, נער שמוצאו מאתיופיה, והוא  זה שמוליך את עלילת ספרי החדש לסופה הטוב. לא תמיד אני קובעת ביודעין את מהלך העלילה. קורה לי לעתים קרובות שתוך כדי כתיבה משתנה כיוון העלילה בלי שתכננתי, ואני מופתעת מן התוצאה.

התוכלי לספר קצת על ספרים אחרים, מלבדעל עולי אתיופיה, שכתבת?

ספרים רבים כתבתי על בעלי חיים שגידלתי עם בני משפחתי, ושגידלו אנשים שקרובים לי. אפילו על הנחש שהיה נוסע סמוי במכונית שלי כתבתי ספר, וזאת החיה היחידה שלא טיפלתי בה בספר  באהבה. בין שאר החיות שמאכלסות את ספריי, אציין את פֶנֶק, השועל שפגשתי בבלגיה, והוא נעשה  למלך המדבר בסיני.

ספרים אחרים שכתבתי עוסקים בתולדות עמנו. בעיקר התמחיתי בתקופת האנוסים – שלושה ספרים הקדשתי לנושא זה, בעקבות מחקר שערכתי. בספרים אחרים התמקדתי בדמויות הנמצאות במשבר, כמו משבר גיל ההתבגרות, משבר הנובע מהשתייכות למיעוט, והרבה מאוד כתבתי על  נושא החברוּת, כמו בספרי האחרון, "חברים, תופים ואקדח". 

כמה ספרים כתבת עד כה?

למעלה משישים.

את ידועה כסופרת הכותבת לילדים ולנוער. האם את כותבת גם פרוזה למבוגרים?

כתבתי רומן למבוגרים, "טֶרֶז מחכה לאות". כמוכן, התפרסם ספר למבוגרים שמשולבים בו סיפורים  קצרים ושירים שכתבתי - "עד שייצא עשן", וספרשירה "שעות מכושפות"..

האם ספרייך תורגמו לשפות זרות?

כן, עד כה תורגמו ספריי לעשר שפות.

האם זכית בפרסים ספרותיים?

למזלי הרב זכיתי בלא מעט פרסים חשובים בארץ (פרס ראש הממשלה, פרס היצירה מטעם שר  התרבות, פרס זאב ועוד), ובפרס בינלאומי שניתן לי באיטליה. השנה זכיתי  בפרס מאת הספריות הציבוריות בישראל בזכות הספר"קלקידן".

האם המחיזו את ספרייך לתיאטרון או שעיבדו אותם לסרטים לקולנוע ולטלוויזיה?

ספרי "שבועת האדרה" עובד לסרט לטלוויזיה ונקראשם "המסע", והוסרטו גם קטעים מתוך "הנער מסיביליה", "עמליה וג'ו", "בשעת מבחן".

הספרים "הנער מסיביליה", "עמליה וג'ו" ו"שבועת האדרה" הומחזו והוצגו בתיאטרוני נוער
.

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור