" הלוואי שיכולתי... לעשות את גופו של כל שיר מגופי שלי."
המשוררת הארגנטינית היהודייה אָלֶחַנְדְרָה פּיסארְניק (1936–1972) פרסמה שבעה ספרי שירה, שהיו בימי חייה נחלתם של מתי – מעט. לאחר מותה זכתה יצירתה להכרה שגאתה לדרגת פולחן, הנמשך עד היום.
זה שנים שהיא נחשבת לאחד הקולות החשובים, החדשניים ורבי ההשפעה בשירת אמריקה הלטינית ובשירת הנשים בעולם.
שירתה העזה והצלולה חוצבת יופי מחשכה ומבטאת את כאבה של מי שחלפה בעולם כנוכרייה וכגולה, יודעת שהגאולה תמיד "מעבר לנהר, לא כאן אלא שם."
זהו מבחר מקיף ראשון בעברית משיריה ומיומניה של אלחנדרה פיסארניק בתרגומה המשובח כתמיד של המשוררת טל ניצן.
"פיסארניק שמה קץ לחייה בגיל שבו דאנטה אליגיירי מצא עצמו ביער אפל. אני מזכירה עובדה זו על מנת לשכוח אותה, כלומר, להציע שלא לקרוא את המוות המופיע בשיריה כנבואה עתידית, אפלה-רומנטית. הנטייה לקשור כך בין החיים ליצירה מעוררת אי נחת לא משום שניתן לדעת דבר מה ראוי ומבורר בין החיים לכתיבה, אלא משום שעדיף לנסות להאזין לפעולתן של המלים בעולם שהן עצמן מעמידות [...] טל ניצן, המתרגמת, מעניקה לנו זה שנים אחדות שפע מתנות. בחירתה משיריה של אלחנדרה פיסארניק ותרגומם הם בעיני מהמוזרות, המסקרנות והיפות שבמתנותיה."
שרון אס, הארץ
***
קול קבצני
ואני עוד מעזה לאהוב
את צליל האור בשעה מתה,
את צבע הזמן בקיר נטוש.
במבטי אבדתי הכל.
כל כך רחוק לבקש. כל כך קרוב לדעת שאין.