האם נקודת המבט האנתרופולוגית יכולה לאפשר תובנות חדשות על ההיסטוריה הציונית והפלסטינית, ובמיוחד על היחסים ההדדיים בין שתי החברות? מהי תרומתה של ההיסטוריה לאנתרופולוגיה של החברות הישראלית והפלסטינית, ואֵילו פרקטיקות של זיכרון וסיפור היסטוריה מתקיימות בהן?
הקובץ מפגשים: היסטוריה ואנתרופולוגיה של המרחב הישראלי-פלסטיני בעריכת דפנה הירש מציג גישה מחקרית ביקורתית המושתתת על המפגש שבין היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ומחקר תרבות במרחב המקומי. לעומת "המבט מלמעלה ומרחוק", המאפיין חלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המקומית, לרבות זו הביקורתית, מאמרי הספר מציעים "מבט מלמטה ומקרוב" על מגוון זירות חברתיות במרחב הישראלי-פלסטיני, בהן חוף הים, מסעדה תל אביבית, הגטו בלוד, חבל לכיש, דיר אל-אסד, נמל יפו וסיורים בחיפה. מבט מלמטה ומקרוב מופנה גם אל פרקטיקות חברתיות של זיכרון, בהן השכחת העירוניות הפלסטינית כפי שהתקיימה לפני 1948 , אופני הייצוג של הכפרים הפלסטיניים השכנים בקיבוצי השומר הצעיר, וסיפור ההיסטוריה על ידי נשים ערביות בדואיות. באמצעות המבט מקרוב על זירות אלו המחברים מבקשים לבחון סוגיות רחבות יותר במחקר ההיסטוריה, החברות והתרבויות המקומיות, כגון התגבשות המבנה האתנו-מעמדי בישראל; הכלכלה הפוליטית של הממשל הצבאי; היווצרותו של המרחב, הפיזי והחברתי, בישראל; היחסים שבין תהליכים פוליטיים לתהליכים חברתיים ותרבותיים; ההשלכות החברתיות והתרבותיות של תהליכי הגלובליזציה וההפרטה; והתגבשותם של נרטיבים היסטוריים ודגמים של ידע. לעומת ה"לאומיות המתודולוגית", המציבה חברה לאומית מתוחמת ועומדת ברשות עצמה כיחידת הניתוח הבסיסית - תפיסה המאפיינת חלק ניכר מן המחקר ההיסטורי והאנתרופולוגי של ישראל ופלסטין - נקודת המוצא של המאמרים בספר היא של מרחב משותף ושל היסטוריות משורגות, שבהן מתרחשים תהליכי הפרדה, בידול ו"האחרה" בתוך מציאות של סמיכות, יחסים חברתיים ועיצוב הדדי. הקובץ מפגשים הוא תוצר הפעילות של קבוצת חוקרות וחוקרים שנפגשו במכון ון ליר בירושלים בשנים 2011–2012.
על העטיפה:
בניין בוואדי נסנאס, חיפה. צילם: חמודי ג'נאם
במרכז התצלום יצירה של חיה תומא אלבום משפחתי (2000);
מימין למעלה יצירה של עירית עובדיה רוזנברג ללא כותרת (2010)