מתוך הפרק השלישי:
שנות האלפיים: תרבות החירום והשיטור הניאו־ליברלי
השילוב בין שיטור קהילתי לשיטור אגרסיבי, שהתפתח בשנות
התשעים, היווה את התשתית להתפתחות התמורות הדרמטיות בשיטור:
התגבשות ממשליות השיטור והאבטחה, דהיינו המעורבות של כוחות
שיטור ציבוריים, פרטיים, עירוניים ואזרחיים באבטחה וסדר, המשלימים
את המשטרה הממלכתית או נוטלים אחריות ממנה; חזרה לתפיסות
משטרתיות מסורתיות של מאבק בפשיעה חמורה, במיוחד פשע מאורגן,
סחר בנשים וסמים; כניסה מוגברת של אזרחים ושל החברה האזרחית
לפעולות אכיפה; מאבק מוגבר בטרור; הגנה יתרה על קבוצות הגמוניות
ואליטות - הפעם בדמות בעלי ההון והתאגידים.
לתהפוכות הללו מתלווה תמורה דרמטית נוספת: הגברה, הרחבה
והעמקה של הפעולות השיטוריות, היינו הפעלה אגרסיבית של סמכויות
השיטור ומנגנוני השיטור השונים, תוך התמקדות במיגור של מה שנתפס
כהתנהגות אנטי־חברתית המאיימת על המשק הניאו־ליברלי (במיוחד פעילי
שמאל, עניים, מהגרי עבודה ונשים בזנות) - אני מכנה זאת שיטוריזציה
(policization). לכך יש להוסיף את פיתוח האידיאולוגיה שאני מכנה
שיטוריזם (policism), היינו, תפיסת השיטור כזרוע מרכזית להתמודדות
עם תופעות חברתיות ועיצוב ההצדקה לתפיסה זו. דוקטרינה זו קיבלה את
ביטויה בעשור האחרון בסדרה של חוקים ופרקטיקות שיטוריות, בשיח
ציבורי של הפחדה ובתהליך הפצה בחינוך, בפוליטיקה ובתקשורת, שגם
הוא חלק מהשיטוריזציה.
בלי משים, היטיב לבטא זאת סגן השר מתן וילנאי, כאשר התייחס
לתרגיל העורף שהתקיים ב־ 1 ביוני 2009 : "המטרה היא הכנת האנשים
ל'תרבות החירום' - כאילו מחר בבוקר עומדת לפרוץ מלחמה". באתר
של וילנאי נכתב ב־ 29 במאי 2009 , כי הוא אישר תוכנית ללימודי עורף
שתחל משנת הלימודים הבאה. כחלק מהגברת המודעות להתנהגות בעת
מלחמה, יעבור כל תלמיד חינוך לתרבות החירום.
לא במקרה, כמדומני, השתמש וילנאי במושג "תרבות החירום" ולא
"שעת חירום", כמקובל בחוק ובציבוריות בדרך כלל. שימוש זה רומז כי
לדידו מצב החירום הוא מצב תרבותי קבוע. מבלי דעת התייחס וילנאי
לדבריהם של הארדט ונגרי, שטענו עוד לפני מתקפת הטרור ב־ 11
בספטמבר, כי הסדר הגלובלי החדש, התופס בהדרגה את מקומן של
מדינות הלאום הישנות, שואב את הלגיטימציה להתנהלותו הכוחנית מן
הפרדיגמה של "מצב חירום קבוע".
וילנאי אישר את מה שמתרחש בשטח בשני העשורים האחרונים, ומקבל
את ביטויו הברור בעשור האחרון, בפתח המאה העשרים ואחת, ובכך
ממשיך את המגמות השכיחות בעולם המערבי. מצב חירום פירושו, וכך
הוא מובן גם על ידי מדינות שנתפסות כַּדמוקרטיות הליברליות והנאורות
ביותר, שימוש באמצעים חריגים עד כדי השעיית החוק וכללי הצדק
לנוכח מה שמוגדר כאיום ביטחוני חמור על ביטחון המדינה ותושביה.
כך פעל משטרו של הנשיא בוש לאחר התקפת ה־ 11 בספטמבר,
כשאישר כליאת חשודים בטרור ללא משפט ולתקופה בלתי מוגבלת
בכלא גואנטאנמו, והתיר בחשאי לסוכנות לביטחון לאומי ) NSA ( לצותת
לאזרחים אמריקנים; כך גם הוכרז בספטמבר מצב חירום בבריטניה, כדי
לאפשר לממשלה להשתחרר מן המגבלות המוטלות עליה מתוקף אמנת
זכויות האדם האירופית, ולסלול את הדרך לחקיקת חוקים שתכליתם
הרחבה דרמטית של סמכויות שירותי הביטחון. וכך גם בצרפת, עת הוכרז
מצב חירום נקודתי ב־ 8 בנובמבר 2005 , בתגובה להתפרעויות מהגרים
בפרברי פריז וערים אחרות במדינה. בכפוף להחלטה הנשיאותית הוסמכו
כוחות המשטרה להטיל עוצר, לערוך חיפושים ללא צו בית משפט, לשים
חשודים במעצר בית ולאסור על התקהלויות פומביות. מצב החירום,
שכמותו לא ידעה צרפת מאז הנסיגה מאלג'יריה בשנת 1962 , הוארך על
ידי הפרלמנט ונמשך זמן־מה לאחר שוך המהומות, עד שבוטל באופן
רשמי בינואר 5.2006
ואכן, מצב החירום, כפי שמראה לנו ג'ורג'יו אגמבן (2003), נוטה
להופיע יותר ויותר כפרדיגמה הדומיננטית של הממשל העכשווי, ומאיים
לטשטש את ההבחנות בין דמוקרטיה למשטר אבסולוטי, במיוחד כאשר
מצב החירום הופך למצב שגרה. מה שמטריד במיוחד במצב החירום
הוא מעשה ההדרה - ההוצאה מן הכלל - המסיר מיחידים וקבוצות את
ההגנות של החוק וחושף אותם לאלימות המדינה, וכך חייהם הופכים
להיות מופקרים.
אמנים, אנשי רוח ופעילים פוליטיים כינו את מצב הדברים הזה המתפתח
גם בישראל "סוף החופש": הם רואים בכל אלו מתקפה מתמשכת על
המרחב הדמוקרטי הישראלי, שמקבל את ביטויו, לדבריהם, במדיניות
המעצרים והחקירות הדרקוניות נגד הציבור הפלסטיני במדינת ישראל
ובשטחים; המעצרים הפוליטיים; גל החקיקה המכוון לצמצם ולפגוע
בחירויות האזרחיות של תושבי ישראל; המדיניות האלימה והגזענית
המופעלת נגד פליטים ועובדים זרים; ופשעי שנאה ואלימות כלפי קבוצות
מיעוט על בסיס אתני, דתי או מגדרי.
פרק זה שואף להציג את התמורות המקיפות והעמוקות הללו שהתחוללו
בעשור האחרון )בהמשך ישיר לשינויי העשור שלפניו( ומייצרות, כפי
שאנסה להראות, את "סוף החופש", את "תרבות החירום", את האנשים
והקבוצות שהופכים להיות "חשופים". הפרק יציג תחילה את גופי השיטור
הפועלים כיום בישראל ויוביל לדיון בהתגבשות ממשליות השיטור כפי
שהתעצבה עד כה בישראל. אחר אעמוד על מה שאני מכנה שיטוריזציה -
התפתחות אופנים דרקוניים של שיטור לדיכוי קבוצות ועמדות ולשליטה
בהן. בהמשך אציג את המושג שיטוריזם, המתאר להשקפתי את ההצדקה
לתמורות אלה בפרקטיקות של השיטור. אתאר גם את דרכי התפשטותו
של היגיון ממשלי זה והטמעתו בחברה ובפוליטיקה.
אסיים את הפרק בהצבעה על כמה מההשלכות של מהלכים אלו על
החברה והדמוקרטיה.
***
על הספר: ארץ מאובטחת הוא ספר ראשון מסוגו העוסק באופן ביקורתי במשטרה ושיטור בישראל. בניתוח נוקב מציגה המחברת כיצד, תחת המטרייה של בעיות ביטחון פנים, המצדיקה מישטור מתרחב והולך של החיים הציבוריים והפרטיים ואיבטוח המרחב הציבורי, מתרחשת חדירה הדרגתית ומעמיקה של המשטרה וכוחות שיטור אחרים למרקם החיים החברתיים והפוליטיים.
הספר מציג את השינויים הדרמטיים באופני השיטור, תוך הפעלה אגרסיבית של סמכויות השיטור ומנגנוני השיטור השונים, במיוחד של התנהגות הנתפסת כמאיימת על המשק הניאו-ליברלי (במיוחד פעילי שמאל, עניים, מהגרי עבודה), ומיסגור של בעיות חברתיות בתור איומים אסטרטגיים הספר דן בהתפתחותם של מנגנוני שיטור חדשים (חברות אבטחה, משטרות עירוניות, אכיפה אזרחית ושיטור קהילתי) ובתהליכי ההפרטה של השיטור. שדמי מצביעה על זליגת סמכויות הבטחון הציבורי והעברתם לגופים עיסקיים הפועלים לכאורה בשם החוק ולעיתים ללא חוק. כך נוצרים הפקרה של הפרט ואי-שוויון ברמת הביטחון האישי והציבורי ובמיוחד של האוכלוסיות המוחלשות (ילדים, נשים, ערבים, פליטים, עולים חדשים) והמרחב הציבורי הופך ממרחב פתוח ונגיש לכול, למקבץ של מרחבים הפתוחים לאוכלוסיות חזקות וסגורים וחסומים לגבי אוכלוסיות אחרות.