הסיפור של ג`ודי- הסיפור מאחורי הספר `בכי הג`ירפה`

הסיפור של ג'ודי –
הסיפור שמאחורי הספר


בכי הג'יראפה
מאת ג'ודי אורון

שמה  וודיטו. בשפתה, אמהרית, משמעותו "אוצר קטן." סיפרו לי שהיא הייתה ילדה עליזה, אוהבת ויפה, בעלת צוואר ארוך, אלגנטי, שהיה מושא לקינאה.
הכפריים התבוננו בה בעודה פוסעת בביטחון בדרכה אל משאבת המים וממנה. לפעמים  הם היו צועקים זה לזה - "הנה הנערה עם צוואר הג'יראפה!". הוריה השגיחו עליה בקנאות, אך למרות זאת, בבוא יום, ההשגחה הצמודה שלהם לא הצליחה למנוע את העובדה שנקרעה ממשפחתה האהובה.

כאמה המאמצת של וודיטו – זה סיפור שמעולם לא חשבתי שאוכל לספר. אבל הנה – בסופו של דבר - סיפרתי. את בכי הגי'ראפה כתבתי בקולה של וודיטו, קולה של הילדה האתיופית, היהודיה, שבשנות ה-80 המאוחרות ניסתה להגיע לארץ שבלשונה נקראה 'ירושלם' באמצעות רכבת אווירית ישראלית חשאית שהמריאה מסודן השכנה. אך במקום להגיע לארץ אותה ילדה קטנה הופרדה ממשפחתה, אולצה באיומי אקדח לצעוד בחזרה מסודן לאתיופיה, ועברה מסכת של אלימות, התעללות ועבדות. בסיפור שלה יש את כל האלמנטים שהופכים סיפור לסיפור טוב ומרתק, לחוויית קריאה – אך זה בדיוק מסוג הסיפורים שאתה לא רוצה לספר על מי שהפך להיות אחד מבני משפחתך האהובים.

אני עיתונאית, ולכן מהרגע בו מצאתי את וודיטו ופדיתי אותה מעבדות, הייתי כל כולי מודעת לעובדה שזה סיפור ענק שאני רוצה לספר! אבל אז האהבה התערבה. לווטה, אחותה הצעירה של וודיטו, כבר היתה חלק ממשפחתנו, ולא עבר זמן רב עד שוודיטו הפכה גם היא להיות חלק מהמשפחה. וודיטו היתה נסערת ומצולקת מכל הקורות אותה, אך מהר מאוד היא שבתה את ליבנו והפכה את כולנו למגיניה. אבל להגן על וודיטו פירושו היה לשמור על שתיקה ולא לספר את סיפורה ואת מסכת הסבל שעברה. ואנחנו שמרנו את סודה עמוק בפנים, ואני המשכתי בתהליך האימוץ והפיכתי לאמא של וודיטו.
 
ואז, לפני כשלוש שנים, וודיטו החליטה שהיא רוצה לספר את סיפורה. לי היה קשה להתרגל לרעיון שהוא ייחשף - לאחר שנים של שמירה על הסוד. אבל לוודיטו היו סיבות טובות לספר את הסיפור. היא רצתה שכולם ידעו מה פירוש הדבר לחיות חיים של ילד שנלכד בעבדות מודרנית. זו הייתה דרכה שלה להעלות למודעות הציבורית פרק מרשים בהיסטוריה היהודית – את פרק הצלת הקהילה שלה – קהילת יהודי אתיופיה-  בידי ישראל. אך יותר מכל היא רצתה שכולם ידעו כמה חזקה ואמיצה הייתה הנחישות שגילו אנשי ביתא ישראל ברצונם לעלות לישראל.  עבורי – מה שהכריע את הכף הייתה ההערה שלה : "אם אנשים עם סיפורים דומים לשלי לא היו מוכנים לספר אותו – כמה היינו יודעים היום על השואה"?

הסיפור של וודיטו ושלי התחיל מעט אחרי מבצע משה – הרכבת האווירית החשאית שהעלתה את יהודי אתיופיה ממחנות הפליטים בסודן – לישראל. אלפי פליטים נמלטו מאתיופיה לסודן בשנות ה-80', כשהם יודעים מראש שכל הדרך תהיה רצופת קשיים וסכנות. הם ידעו שהמסע הרגלי באתיופיה שסועת המלחמות יהיה מסוכן מאוד, ושהשהייה במחנות הפליטים בסודן תהיה מסוכנת לא פחות. ואכן – רבים מהם מצאו את מותם – מי במסע הרגלי ומי במחנות הפליטים.
הסיפור שלי עם יהודי אתיופיה התחיל כשעבדתי כעיתונאית וכבעלת טור שבועי בג'רוזלם פוסט. בשנת 1985 התבקשתי לקחת חלק בניהול שלוש קרנות הצדקה של העיתון. עם הזמן ייסדתי קרן צדקה רביעית למען יהודי אתיופיה, שנקראה מבצע שיבה הביתה, והסתובבתי ברחבי ישראל בניסיון להבין את צרכי הקהילה. את מה שראיתי העליתי בטור שבועי שהתפרסם בעיתון. הכסף זרם אלינו מתרומות מישראל ומרחבי העולם ואנחנו רכשנו בו מוצרים בסיסיים לעולים שהתגוררו במרכזי הקליטה ובפנימיות. אך מהר מאוד התברר לנו מה באמת היה נחוץ לעולים – הם היו כמהים למידע על קרוביהם שנשארו מאחור, ורצו לסייע להם לשרוד באתיופיה ובסודן- עד שיוכלו לעלות לארץ.
 
 עזבתי את העיתון וארגנתי  קבוצה לא רשמית של אנשים שסייעו למשפחות באופן אישי באתיופיה ובישראל. ב- 1990 שהיתי באתיופיה כאשר עובד שגרירות ישראל בקש ממני לשמור על ילדה בשם לווטה, שהוריה היו בישראל. הילדה בת ה-10 הופרדה ממשפחתה בסודן, אך לא היה ברור לנו איך ומדוע. היא הייתה ילדה מקסימה ומהר מאוד התאהבתי בה, והתכוונתי לשמור איתה על קשר גם אחרי שנגיע לישראל.
אבל כשחזרתי איתה לישראל, האבא של לווטה סיפר לי שהוא חולה מדי מכדי לטפל בילדה, ושאל אותי אם הייתי מצרפת אותה למשפחתי. הוא סיפר לי על בת נוספת שנעלמה ומתה בסודאן. מכיוון שהיה חולה מאוד הוא שילם כסף לאדם שנסע לאתיופיה וחזר עם מידע שהבת – וודיטו – מתה.  . "עכשיו, אני כמעט עיוור מהבכי שלי על ביתי האבודה," אמר לי בריהון - האב.

בהדרגה לווטה הפכה לאחת מאיתנו. שנתיים עברו בלי ששאלתי אותה על אחותה המתה. ואז, לילה אחד בשעה 3 לפנות בוקר, מצאתי אותה בוכה מעל מכתב שכתבה. "למי את כותבת?" שאלתי. "לאחותי, וודיטו", היא ענתה. כששאלתי, בעדינות ככל שיכולתי, למה היא כותבת לאדם מת, היא ענתה, "וודיטו חיה. אם וודיטו הייתה מתה - הייתי יודעת. אני עדיין יכולה להרגיש את הנשימה שלה"!

לווטה אמרה את דבריה בכזה בטחון, ובאורח פלא – האמנתי לה. היא סיפרה לי שהיא הייתה חולה מאוד במלריה כאשר וודיטו עזבה. לווטה בכתה מרה כאשר וודיטו אמרה לה שהיא הולכת לעיר הסמוכה – אמבה גיורגיס – כדי לחפש עזרה. "בכיתי כמו תינוקת" – סיפרה לווטה "התחננתי בפניה שלא תעזוב אותי. פחדתי עלי – אבל לרגע לא חשבתי שאותי יצילו- ושאחותי תעלם".

אז נסעתי לאתיופיה כדי לחפש את וודיטו. זה היה בפברואר 1992. המדינה זה עתה עברה הפיכה עקובה מדם – וידעתי שלמצוא ילדה אבודה תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית. לכן - לפני שעזבתי את ישראל התחלתי לתחקר יהודים אתיופים שעלו לארץ לאחרונה מהאזור בו לווטה ראתה לאחרונה את אחותה. אדם אחד סיפר לי שהוא ראה את וודיטו באמבה גיורגיס ושהיא נראתה חולה מאוד, אך הוסיף שחבל שאסע לחפש אותה – כי רוב הסיכויים שהיא כבר מתה. התעלמתי מהחלק השני של הסיפור – שמחתי שמישהו אישר לי את ההרגשה של לווטה – שאחותה בחיים.

אז, כאמור, טסתי לאתיופיה. חוקרת ובודקת עם אנשים אם ראו את וודיטו עד שמישהו סיבפר לי סיפור דומה – שהיא נראתה באמבה גיורגיס, ושמצבה הגופני בכי רע. דבריו על מצבה הגופני הדהדו את דברי הבחור בישראל- ועם שני דיווחים שנראו לי אמינים ביססתי את החלטתי לנסוע לאמבה גיורגיס ולחפש את וודיטו. 

ומצאתי אותה.
אבל אז דברים יצאו משליטה – ובמקום לעשות מסע יחסית קצר – של 60 ק"מ, שסופו  מציאת הילדה ושחרור שלה, מצאתי את עצמי בתוך מונית, עם הילדה, מוקפת המון זועם ותוקפני, ואני עוברת על החוק ופודה - או – או קונה אדם. ובמשך דקות ארוכות, שנדמו כנצח, נראה היה ששתינו –וודיטו ואני – עומדות לסיים את חיינו באותה מונית דווקא אחרי שנפגשנו.
ואם זה לא היה הזוי וקשה מספיק – עוד לפני כן הנהג האתיופי שלקח אותי לשם – נעלם לשעה שלמה, משאיר אותי עומדת בבר ישן ומט ליפול שנראה כלקוח מפוסטר של המערב הפרוע, ושבעליו כבר שתה כנראה מספיק כוסיות והיה ידידותי באופן מוגזם. התברר שהנהג הלך לשוק כדי לקנות כבשה – כדי להרוויח 2 ביר (כ-50 סנט) ממכירתה בעיר הסמוכה. בגאווה הוא סיפר לי שבאמבה גיורגיס הכבשה עולה רק 4 ביר, ובגונדר – 6 ביר! אחרי שנחלצנו משם - בכל מסענו בחזרה לגונדר ליוו אותנו הכבשה היושבת בתא המטען של המונית - והריח שלה.  הנה היא.

סוריאליסטי – נכון? כל כך הזוי שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שכל זה אכן קרה.




וודיטו בשיעור העברית הראשון

לוודיטו ולי יש טכס שאנו חוזרות עליו בכל שנה. במשך למעלה משני עשורים,– בפברואר -ביום השנה ליום שבו מצאתי אותה, היא שואלת אותי, "איך זה שנשארו בחיים? "ואת התשובה שאני עונה - "כי נשבה רוח" -תבינו כשתקראו את הספר...

 
ג'ודי