תאונת אופנוע קוטעת את הדהירה אל החיים של שני חברים משחר ילדותם.
אוּלִי בטוח שתוך זמן קצר יתעורר הָאנֶס מן התרדמת שאליה הפילה אותו התאונה. אף-על-פי שהמפגשים עם הטיפוסים המיוחדים במוסד לפגועי נפש שבו הוא עובד תובעים ממנו לא מעט, הוא מקפיד לפקוד יום-יום את מיטת חברו. ועם כל זאת, לא חדל לרחוש בו הרעב לחיים, לאהבה, לסקס ולידידות. אוּלִי משתף את חברו האנס בכל מה שעובר עליו, צמא תמיד לתגובה ולו הזעירה ביותר, ואפילו מדמה לראות שיפור, אבל האנס לא מגיב. אוּלִי כותב להאנס יום-יום כדי שכאשר האנֶס יחזור, הוא יוכל לקרוא על הימים שהחסיר.
ברצף של מכתבים הנפרשים על פני שנה שלמה, מצטיירים בחיות רבה עולמות תוססים של צעירים ונחשפות מערכות היחסים ביניהם.
דווקא מבעד לפחד האבדן עולים החיים במלוא כוחם ועולה ידידותם העמוקה של שני חברים.
ריטה פאלק, ילידת 1964, נודעה מאוד בגרמניה בעיקר בזכות סדרת ספרי המתח שלה. ספרה החבר שלי, האנס זכה בגרמניה להצלחה רבה.
זהו הספר העשירי בסדרת ספרית פועלים - סיפורת
.jpg)
החבר שלי, הָאנֶס
מאת:
ריטה פאלק
מגרמנית: דפנה עמית יום שני, 03.04
הליצנים הפסידו אתמול 7:2 וזה אף־על־פי שהתוצאה הייתה כבר
0:2 לטובתם. אתה לא יכול לתאר לך כמה עלוב זה היה. אתה יכול
להיות שמח שהפסדת את המשחק. זהו, העונה נגמרה, וטוב שכך.
קראתי לך את הכתבה על המשחק, ואתה לא הגבת.
אני שוב במשמרת יום, זה אמנם מעייף יותר אבל הזמן עובר
מהר. מישהו חדש הגיע היום, צעיר בן שבע־עשרה, פלוריאן שמו,
גדול וחזק ולא מוציא מילה מהפה. הייתה לנו ישיבה קצרה, כמו
תמיד כשמישהו חדש בא, אחות ואלריקה, גברת דוקטור רֶדְלִיך
ואנחנו, הצוות המטפל. רדליך היא הפסיכולוגית כאן, חתיכה עם
שיער ג'ינג'י ארוך, קצת חצופה ומתנשאת, אבל אני אומר לך,
ממש תאווה לעיניים. בישיבות האלה אנחנו שומעים הכול על
החדש, מה שמבהיר לנו את פשר הנוכחות שלנו כאן. איש לא
נשלח לקן־הציפורים הזה, אתה יודע, כולם נמצאים כאן מרצונם.
הקופות מממנות רק חלק קטן מעלות השהייה, השאר ממומן מן
הכיס הפרטי. מדי פעם מתקבלת תרומה מתורמים נדיבים שהם
עצמם או בני משפחותיהם קיבלו עזרה כאן )את השכר הדל שלי
משלמת כמובן המדינה ואת זה של ואלריקה הכנסייה(. חוץ מזה
אין כאן שיחות קבוצתיות, פשוט כי לא רוצים להכריח איש לחשוף
את העולם הפנימי שלו רק משום שכל האחרים עושים זאת. זה
מוצא חן בעינַי. הדיירים יכולים לשפוך את לבם באוזני הגברת
דוקטור פסיכו־רדליך או באוזני אחות ואלריקה או פשוט לשתוק.
אמנם מלאכת יד, ציור, ודברים כאלה, עושים יחד, אבל אין לחץ
חברתי. אני מניח שזו הסיבה שאנשים כל־כך אוהבים להיות כאן.
ובכך אין כל ספק. אני עצמי חייב להודות — אל תצחק, אחי —
שנעים לי להיות כאן. הקירות הישנים האלה וסגנון היוּגֶנְדְשְׁטִיל,
יש בזה משהו. אני לא יודע, אולי איזה סוג של כבוד שהבית משיב
לדיירים, והם בהחלט זקוקים לזה. את זה כבר גיליתי כשהבחור
שקדם לי הכניס אותי לעבודה. יש לנו כאן טיפוס אחד, וינפרד
שמו, שסובל משיגעון רדיפה, דבר שאין לו כל חשיבות כרגע.
על כל פנים, נכנסנו לחדר שלו ואני בירכתי אותו לשלום, אמרתי
לו "האלו פְרֶדְל". לא הייתה לי שום כוונה רעה, אני נשבע לך.
וחוץ מזה, בעינַי פרדל הרבה יותר נחמד מווינפרד. לא חשוב. על
כל פנים, קודמי בתפקיד תפס אותי בצווארון ואמר: "לווינפרד
קוראים וינפרד וכך יהיה, הבנת?! הדבר היחיד שאנחנו יכולים
לעשות למען האנשים כאן הוא לכבד אותם. מעט יחס מוסיף מאוד
לתחושת הכבוד שלהם. הבנת את זה, אהבל שכמוך?" הנהנתי ומיד
היה לי ברור שהוא צודק. כל כמה שסלדתי מהשירות האזרחי, אני
די שמח להיות פה, למה שאשקר לך? מחר אחרי המשמרת אבוא
אליך. לילה טוב!
יום שלישי, 04.04
היום פגשתי את אבא שלך בפעם הראשונה מאז התאונה. הוא חיוור
כמו אימא שלך, הוא רָזָה ) מה שלא מזיק לו — זה ברור(, עלה ממנו
ריח אלכוהול. זה היה לפנות ערב, בכניסה לבית החולים. דיברנו
זמן מה, בעיקר עליך כמובן, הוא נראה מדוכא מאוד, אחי. הוא
אמר שמאז אותו יום הכול השתנה, אותו יום מחורבן, כך בדיוק
אמר. ושמאז אותו יום מחורבן הכלב שוב מחרבן במטבח. ממש
מאז אותו יום, כך אמר. את הסיפור האמִתי הרי אינו יכול לדעת,
מה? הסיפור שהכלב חִרבן כבר מהיום הראשון בלילה במטבח. אתה
ואימא שלך רציתם אז את הכלבלב הזה ויהי מה, אני זוכר את
זה היטב. החיה חִרבנה מההתחלה כמעט כל יום במטבח הארור,
ואבא שלך השתולל מן היום הראשון. אימא שלך בכתה, לא?
רצתה להחזיק בחיה המטופשת ויהי מה ולו רק בגללך. כי היית
בן יחיד ולכן רצתה שיהיה לך לפחות כלבלב. מתישהו, בוקר אחד,
אחרי שאימא שלך ניקתה את השרידים המסריחים של הלילה, אמר
אביך: "בפעם הבאה החיה עפה מפה, גם אם אצטרך להטביע אותה
בדנובה במו ידַי!" אימא שלך בכתה, ומאז )היית אז בן ארבע־
עשרה או חמש־עשרה( כיוונת לך את השעון המעורר והלכת
בבוקר, לפני ההורים שלך, אל החרא במטבח ופינית את שרידי
הלילה של אחיך הקטן. שנים רבות, רבות מאוד, אחי. יש בזה משהו
אצילי, אני חייב להודות. אבל הייתי רוצה לדעת אם עשית את זה
בגלל אימא שלך, או משום שלך עצמך היה חשוב בן הכלבים הזה.
אשאל אותך ברגע שיהיה אפשר. על כל פנים, אבא שלך אמר לי
שלא אכפת לו אם הכלב ימשיך לחרבן במטבח, כעת הוא בכל זאת
רוצה שיישאר אצלם. אחרי כל השנים האלה הרי התרגלו אליו
סוף־סוף. וכשתחזור להכרה, בטח תרצה לראות אותו. ואולי שוב
יפסיק אז עם החִרבון המטופש הזה, אמר.
היום יצאתי לעבודה מוקדם יותר והגעתי לפני ארוחת הבוקר. כך
יצא, אז אכלתי ארוחת בוקר עם כולם. זה מה שאני עושה ממילא
אחרי משמרת לילה, החלטתי שבעתיד אעשה זאת גם לפני משמרת
היום. חוסך לי הוצאות של ארוחה וחוץ מזה, ארוחת הבוקר טעימה.
יש תה בחלב או קפה האג, לחמניות, ריבה או דבש, חמאה, לפעמים
גם גבינה לבנה ממשק לֶהמְבִּישׁ )הם עושים אותה בעצם רק לצריכה
ביתית אבל לפעמים מביא האיכר הזקן סיר מלא ולא תאמין כמה היא
טעימה(. גברת שטֶמֶרְלֶה הזקנה )זו שהרגה את הנכדה שלה( מאוד
שמחה תמיד כשאני אוכל אתם ארוחת בוקר, כי אני מורח לה את
הלחמנייה וכל מה שנותר לה זה לאכול.
אחרי העבודה באתי אליך, הייתה אצלך אחות שבדיוק החליפה לך
את הצנתר. לא יפה, אחי. חיכיתי לפני הדלת שתגמור. שפם־גדול
עבר על פנַי ומולל את שפמו. פתאום הוא נעצר, פנה לאחור וניגש
ישר אלַי. הוא שאל אם אתה ואני קרובים. "לא," אמרתי, "רק חברים
טובים."
"רק חברים טובים, מה?" אמר כעבור זמן מה, המשיך למולל את
שפמו והלך. מיד אחר־כך, כשסיפרתי לך את הסיפור, זה עבר לי עוד
פעם בראש. וכעת אני שואל את עצמי מה זה היה אמור להביע. "רק
חברים טובים, מה?" האם ייתכן שהוא חושב ששנינו, נו כן, האם הוא
חושב ששנינו הומואים? מה תגיד על זה, האנֶס, הוא חושב אותנו
לשני מתרוממים. אני אבהיר לו את העניין ברגע שאפגוש אותו שוב,
את החרא הזה. מחר אבוא שוב.