הו! 19 - שירים ומסות

הו! 19 :

נדב ליניאל
תוך

א.

מָה רָאִיתָ מִבַּעַד לָרוּחַ

מִבַּעַד לָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת

מִבַּעַד לִירִיעַת הַהַכָּרָה

שְׂרַף הָעֵץ בְּלֹא עֵץ

צֵל הָעֵץ בְּלֹא עֵץ

הָאֵשׁ הָאוֹחֶזֶת בָּעֵץ

צִפּוֹר הַשִּׁיר עַל עֲנַף הָאֵפֶר

אֵלֶם קוֹלָהּ

נועה שורק
*

1.

     וּמַה קּוֹרֶה כְּשֶׁצִּפּוֹר אוֹהֶבֶת אֶת כְּלוּב 

מַה קּוֹרֶה לִכְנָפַיִם שֶׁנִּפְרָשׂוֹת תָּמִיד רַק כִּמְעַט,

שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מָקוֹם מֻגְבָּל: 

טְפִיחָה אַחַת.

מַה קּוֹרֶה כְּשֶׁכְּלוּב אוֹהֵב אֶת צִפּוֹר מִתְמַכֵּר 

לְדִגְדּוּג הַכְּנָפַיִם בַּבַּרְזֶל הַמֻּזְהָב מִתְקַלֵּף, 

מְחַבֵּק בַּעֲדִינוּת לֵב מָהִיר וְשָׁבוּי 

בְּכַבְלֵי אַהֲבָה מַה קּוֹרֶה 

כְּשֶׁבִּבְסִיס הַכָּנָף מַתְחִילִים כְּאֵבִים

כְּשֶׁהָאֹכֶל כְּבָר לֹא מְסַפֵּק מַה קּוֹרֶה 

כְּשֶׁצִּפּוֹר מְשֻׁחְרֶרֶת עוֹד רֶגַע אֲבָל 

כְּלוּב לֹא מַרְפֶּה צִפּוֹר אֲבוּדָה 

מַה קּוֹרֶה כְּשֶׁצִּפּוֹר בּוֹגֶדֶת בִּכְלוּב אֲהוּבָהּ עִם 

עָנָף בַּחַלּוֹן

עִם שְׁמֵי תְּכֵלֶת זַכִּים 

מַה קּוֹרֶה כְּשֶׁצִּפּוֹר נִרְטֶבֶת בַּגֶּשֶׁם וְאֵין לָהּ לְאָן 

רַק עָנָף

מַה קּוֹרֶה כְּשֶׁחִבּוּק מְחֻיָּב לְהַרְפּוֹת מַה קּוֹרֶה

אנה הרמן

ארוחת עשר

הַזִּכָּרוֹן חוֹזֵר עָמוּם וּמְדֻמְדָּם —

בַּגָּן הִתְחִיל הַזְּמַן שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶשֶׂר

וּבַשַּׂקִּית שֶׁלִּי שָׁתַת תַּפּוּז הַדָּם.

עַכְשָׁו אֲנִי אֵינִי זוֹכֶרֶת מַה קָּדַם

לְמָה, יָשַׁבְנוּ עַל כִּסְאוֹת וְלֹא בָּעֵשֶׂב.

הַזִּכָּרוֹן חוֹזֵר עָמוּם וּמְדֻמְדָּם — 

הַיְלָדִים נֶגְדִּי. אֲנִי אֵינִי נֶגְדָּם.

גַּם אִם בָּכִיתִי לֹא נִרְאֵיתִי כְּכוֹעֶסֶת

וּבַשַּׂקִּית שֶׁלִּי שָׁתַת תַּפּוּז הַדָּם.

תָּמִיד נִתְּנוּ לִי כָּךְ פֵּרוֹת, לְלֹא בִּגְדָם,

וְהֵם נָטְפוּ עֲסִיס דְּמָעוֹת עָשׂוּי מֵעֶצֶב.

הַזִּכָּרוֹן חוֹזֵר עָמוּם וּמְדֻמְדָּם — 

הָעִלָּפוֹן חָלַף בִּי כְּמוֹ עַפְעַף נִרְדָּם — 

הָיָה שָׁם רֹאשׁ פָּצוּעַ בְּעִסָּה נִמְאֶסֶת.

וּבַשַּׂקִּית שֶׁלִּי שָׁתַת תַּפּוּז הַדָּם.

לֹא בָּא אֶל פִּי עֲסִיס הַפְּרִי הַמְגֻרְדָּם.

שׁוֹכֵב תַּפּוּז הַדָּם בַּעֲרִיסַת הָעֵשֶׂב.

הַזִּכָּרוֹן חוֹזֵר עָמוּם וּמְדֻמְדָּם

וּבַשַּׂקִּית שֶׁלִּי שׁוֹתֵת תַּפּוּז הַדָּם.

אורי פרסטר

היכן נמצאת ז'קלין הבובה? 

מִסְתּוֹבֶבֶת בַּגָּן, אַתְּ קוֹרֵאת לָהּ בִּשְׁמָהּ. 

הִיא הָיְתָה רַק שֶׁלָּךְ וְכָעֵת מִסְתַּתֶּרֶת. 

רוֹעֶדֶת מִקֹּר בְּלִי לָחוּשׁ בְּחֻמָּהּ

אֵיךְ תַּגִּידִי מִלָּה? אַתְּ כְּלוּאָה בִּדְמָמָה. 

אֵיךְ תִּרְאִי בְּלִי זַ'קְלִין? כָּל תְּנוּעָה הִיא עִוֶּרֶת,

מִסְתּוֹבֶבֶת בַּגָּן, אַתְּ קוֹרֵאת לָהּ בִּשְׁמָהּ,

אֵיךְ תֵּלְכִי בִּלְעָדֶיהָ? תֵּלְכִי עֲקֻמָּה.

אִם גַּבֵּךְ מִזְדַּקֵּף, שׁוּב בִּטְנֵךְ מִסְתַּחְרֶרֶת.

רוֹעֶדֶת מִקֹּר בְּלִי לָחוּשׁ בְּחֻמָּהּ,

מִי שׁוֹמֵר עַל זַ'קְלִין? מִתְמַלֵּאת בְּאַשְׁמָה

מִי שׁוֹמֵר עַל זַ'קְלִין וְעַל מִי הִיא שׁוֹמֶרֶת? 

מִסְתּוֹבֶבֶת בַּגָּן, אַתְּ קוֹרֵאת לָהּ בִּשְׁמָהּ,

אַתְּ צוֹעֶקֶת, בּוֹכָה, לֹא יוֹדַעַת כְּבָר מַה

יּוֹבִילֵךְ אֶל זַ'קְלִין. הִנֵּה שׁוּב אַתְּ נִשְׁבֶּרֶת. 

רוֹעֶדֶת מִקֹּר בְּלִי לָחוּשׁ בְּחֻמָּהּ.

הוֹפֶכֶת עַצְמֵךְ לְבֻבָּה רְקוּמָה,

לְבֻבַּת סְמַרְטוּטִים רְקוּמָה לְתִפְאֶרֶת.

מִסְתּוֹבֶבֶת בַּגָּן, אַתְּ קוֹרֵאת לָהּ בִּשְׁמָהּ.

את רוֹעֶדֶת מִקֹּר בְּלִי לָחוּשׁ בְּחֻמָּהּ.

אורית נוימאיר פוטשניק
חצות היום

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל, נִגְמַר לָנוּ הַנֶּשֶׁף,

סִחְרוּר קָצָר וּמְיֻזָּע בְּמִטָּתֵךְ.

רַעַבְתָנִית לִקַּקְתִּי כָּל טִפָּה שֶׁל שֶׁצֶף

דְּבַשׁ מִבֵּין רַגְלַיִךְ. בְּמִשְׁעוֹל בִּטְנֵךְ

עָלִיתִי, סְחַרְחֲרָה, זְקוּרָה, חַמָּה, נוֹטֶפֶת, 

גָּלַשְׁתִּי אֲחוּזַת דִּבּוּק עַל יְרֵכֵךְ.

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל, חֲצוֹת הַיּוֹם, הַנֶּשֶׁף

הִסְתַּיֵּם וְלֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁכֵּךְ

אֶת הַתְּשׁוּקָה, אֲבָל הָיִית צְרִיכָה לָלֶכֶת.

נִפְלַטְנוּ לָרְחוֹב הַחַם, הַמְאֻבָּק.

מוֹנִית בָּלְעָה אוֹתָךְ בְּנַאֲקַת מַתֶּכֶת.

עַד שֶׁיָּשׁוּב הַקֶּסֶם נִשְׁאֲרָה לִי רַק

תְּשׁוּקַת זְכוּכִית חַדָּה, לוֹהֶטֶת וְחוֹתֶכֶת.

יואל טייב

קזבלנקה

צָרִיךְ שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִגְרֹם לְךָ לִרְצוֹת לְהִשָּׁאֵר.

כִּי הָעוֹלָם סְחַרְחַר עַל צִיר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף.

מֵעֵבֶר לַמֵּצַר אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת צוּקִים.

הִפְלַגְתִּי אֲלֵיהֶם 

וְהַיָּם הָיָה כֵּהֶה כְּמוֹ יַיִן.

אוּלַי הַסִּיד הַמְּסַנְוֵר שֶׁל הַבָּתִּים

אוֹ הַכָּתֹם וְהַיָּרֹק בְּשַׁלְהֲבוֹת עֲצֵי תַּפּוּז

אוֹ צְלִיל הַמַּיִם שֶׁבְּאֶלֶף מִזְרָקוֹת.

צָרִיךְ שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִגְרֹם לְךָ לִרְצוֹת לְהִשָּׁאֵר.

אַחֶרֶת רוּחַ יָם תִּסְחַף.

אַחֶרֶת אֵין מָנוֹס.

וְהֶבֶל פִּיךָ הִסְתַּחְרֵר מִפִּי אֶל פִּיךָ בִּנְשִׁיקָה.

וּבְעֵינַי פָּרְחָה גָּלוּת וְהִשְׂתָּרְגָה עַל פְּנֵי הַלֵּב.

עַכְשָׁו מֵעֵבֶר לְמֵימֶיךָ כְּבָר אֶפְשָׁר לִרְאוֹת צוּקִים.

הִפְלַגְתִּי אֲלֵיהֶם

הַיָּם הָיָה כָּחֹל כְּמוֹ יַיִן.

מתוך ראיון שערך דורי מנור עם רוברט (אורי) אלטר על תרגומו לתנ"ך העברי השלם, שראה אור השנה בארה"ב

מאנגלית: יואל טייב

מנור: בהתחשב בפערים בין העברית המקראית לעברית המודרנית, האם אתה סבור שנכון לפרסם תרגומים של התנ"ך מעברית לעברית, כשם שנוהגים למשל בספרות אנגלית או צרפתית מימי הביניים?

אלטר: לזה אני מתנגד בחריפות. והדוגמה היחידה שראיתי לתרגום כזה של התנ"ך לעברית מודרנית היא פשוט גרוטסקית. למעשה, הפער שבין עברית מקראית ועברית מודרנית נותר קטן בהרבה מהפער בין השפה של "שירת רולאן" מהמאה ה־11 לבין הצרפתית המודרנית. עם הסטודנטים הישראלים שלי, שהיה להם רקע דל בעברית מקראית, ראיתי שאם מלווים אותם ומסייעים להם בכל מה שכרוך בהטיות הפועל ובהבדלים הסמנטיים בין העברית המקראית והמודרנית, בתוך כמה שבועות הם יכולים לקרוא את הטקסט המקראי בלי קושי.

מנור: אילו היה מישהו מתרגם את תרגום התנ"ך שלך בחזרה לעברית, עד כמה הוא היה דומה לתנ"ך העברי כפי שאנו מכירים אותו?

אלטר: אין לי מושג מה היה יוצא. חברי הטוב, חוקר המקרא הדגול פרופ' יאיר זקוביץ', התבדח באיזו מסיבה והחליט להזין פסקה מתוך התרגום שלי ל־Google Translate כדי לתרגם אותו בחזרה לעברית. התוצאה הייתה כמובן מצחיקה מאוד.

מנור: על תרגום השבעים נאמר במדרש שחושך ירד ושרר על העולם שלושה ימים כאשר תורגם התנ"ך ליוונית. האם חשת יראת כבוד או חרדת קודש כשניגשת לתרגם את התנ"ך?

אלטר: מכיוון שאין לי זיקה תיאולוגית אל התנ"ך, לא הייתה לי שום תחושה של חרדת קודש. אני תופס את התנ"ך כיציר של הדמיון האנושי, כך שלא חשבתי על תרגום התנ"ך באופן שונה מכפי שהייתי חושב על תרגום של פלובר, למשל. התנ"ך הוא ביטוי של המהפכה המונותיאיסטית במחשבה האנושית, ולזה אני רוחש כבוד עמוק, אבל כבוד כזה שונה מאד מ"יראת כבוד". 

סיון בסקין

מתוך המסה "כרוניקה של תרגום ידוע מראש"

2004

אני מנתחת מערכות תל־אביבית בת עשרים ושמונה. אני מפרסמת שירים פה ושם, קצת באינטרנט, קצת בכתבי עת. תוך כדי כך אני נקלעת לסיטואציה רגשית־רומנטית מטלטלת. הדרך היחידה להסביר את עצמי לכל המעורבים בה היא לכתוב להם שירים, אבל גם בשירים איני יכולה לומר את הכל. אין ברירה אלא לתרגם למענם את מרינה צווטאייבה. איש לא יוכל להבין אותי בלי לקרוא את צווטאייבה. איש לא יוכל להבין אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם. הם מדברים בשמי במילים מדויקות יותר מכפי שאני יכולה לדבר בשם עצמי. בדרך כלל גם יש בהם יותר חמלה מכפי שאני יכולה לגייס בכוחותיי בלבד. השירים האלה הפכו אותי למי שאני, כעת תורי להחזיר להם טובה ולהרחיב את חוג קוראיהם לחבריי קוראי העברית, לקוראי העברית באופן כללי. רק אחרי שאני מסיימת לתרגם את "סיפורה של סוניצ'קה" ואף מפרסמת את התרגום — הספר הראשון שלי אי פעם — אני מזהה בעבודה הזאת את מה שהיה המשחק המלהיב של נעוריי, אמצעי הניכוס האהוב של ילדותי, וחתימה נצחית שמוטבעת משחר ינקותי על מצחי — Made in Vilnius. לפעמים זה מה שקורה לאנשים צעירים וקלי דעת: הם מתחילים ממשחק, ואז מגלים שהמשחק הפך למשימה המרכזית של חייהם, שמגדירה את הזהות שלהם וקשורה לכל דבר שאי פעם עשו. אלא שכעת כל זה לא פונה פנימה, אלא החוצה, אל הקורא.