בגיליון 31 של הו! אנחנו מבקשים להניח לרגע לאנושי כדי להתיק את מבטנו אל החי, הצומח והדומם — ולהעניק להם קול. הקטגוריות השגורות הללו מזכירות כמובן את המשחק "ארץ־עיר", שהירושלמים הוותיקים מכירים כ"חי־צומח־דומם"; אבל אותה החלוקה עצמה מתקיימת גם בספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, אותו חיבור פילוסופי שנכתב ב־ 1139 בערבית יהודית, שבו מוצגות שלוש הקטגוריות הללו כמונחי יסוד של המדע האריסטוטלי. עבור יהודה הלוי, הצומח והחי נבדלים מן הדומם בעניין "לְקִיחַת הַמָּזוֹן, וְהַגִּדּוּל וְהַהוֹלָדָה", החי נבדל מן הצומח "בעניין הנפשי", ומעליהם נמצא המְדַבֵּר, שנבדל מהם "בעניין השכלי" (ומעליהם, כמובן, הנביא — אבל זה כבר סיפור אחר).
"אני מסתכלת שוב ושוב בתמונות שלך. מנסה לשאוב נחמה מהזיכרונות. הנה אתה על הספה. והנה אתה בדשא. הנה לפני תספורת, עם רעמת אריה. ואחריה, קצוץ שיער. הנה אתה עם תמרה ביום שבו באת אלינו. היא ילדה עדיין. הגפיים שלה דקיקים. השיער ארוך. אתה עוד מפוחד קצת, לא מבין, אבל על פניה הבָּעת אושר. היא כל כך חיכתה לך. אני נזכרת באיזו שמחה בישרה לחבריה במשך חודשים: יהיה לי כלב! והיה לה. היה לנו. למשך שבע שנים כמעט. היה לי כלב."
מאיה ערד, פרידות ארוכות