אבינועם כבר לא בטוח אם זהו חלום המחזיר אותו אל רגע פציעתו, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו. בכל מאודו רצה למחוק את המראֶה הזה מזיכרונו, אבל הוא כבר נחקק עמוק בנפשו, ועולה לעינֵי רוחו שוב ושוב.
אור גדול ובוהק פורץ לפתע בבת אחת להכרתו, ומשגר חלחלה אל כל גופו, ואז הוא פוקח את עיניו, ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, והרי עכשיו, באמת כלום לא קרה.
האם ייתכן שדווקא ההכרה שמחוללת בו האימה הזאת, סוללת את דרכו להצלחה? האם יוליכו אותו הרגישות החָכָמָה של נעמי ואהבתהּ החמה ללמוד לחיות עם הסיוט המאיים לשתק אותו?
טעימה מהספר
תמיד זה התחיל דווקא באור הגדול הזה שמציף הכול בלי קול. דממה ואור - זה הכול. אבינועם כבר לא היה בטוח אם זהו אירוע שחוזר אליו בחלום, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו
הספר שגרם לי להזיל דמעה ובהחלט להנאה מיוחדת במינה...
הספר הזה הוא מיוחד במינו. אפשר לומר שזהו ספר על טראומה.
אותו אבינועם שעליו מסופר לא יודע אם זה חלום שמחזיר אותו אל הפציעה או לא, על כל פנים הוא רוצה למחוק את המראות האלה ואת הזיכרונות, אבל זה בנפשו. שוב ושוב עולה אור גדול, והוא רואה את מה שקרה לו במלחמה ואת מי שנפל על ידו, וחודר להכרתו ומשגר חלחלה לכל גופו. הוא רטוב מזיעה, ואילו אשתו, נעמי, ישנה בשלווה, כאילו כלום לא קרה, והרי באמת עכשיו כלום לא קרה.
אבל דווקא ההכרה הזאת סוללת את דרכו להצלחה ודווקא אשתו שיודעת לטפל בו מובילה אותו ברגישות החכמה שלה ובאהבה החמה שלה ללמוד לחיות עם הסיוט שמאיים לשתק אותו.
זהו ספר באמת, על פוסט טראומה, ספר נוגע ללב, והלוואי שאני הייתי יכול לכתוב כמו אברם קנטור.
(שמואל שי בתכניתו "שי לשבת" ב 18.07.2015)
"אברם קנטור הוא מספר טוב, מעולה למעשה. הוא הצליח לגרום לי "להקשיב" לו לאורך כל העלילה. להתפעם מהסיפור הפשוט, הלא מתוחכם והכל כך אמיתי שהוא שזר, עד כדי כך שהשתכנעתי שאין בו דבר מן הבדייה, שגיבור הסיפור, אבינועם, הוא אברם.
ואכן "אביק" הקרוי כך בפי אשתו, נעמי, מצליח להעביר לנו את הלך רוחו מהרגע שהשתחרר מבית החולים לאחר פציעה קשה ועודו נתון בהלם קרב מהמלחמה בה נטל חלק. נסיונותיו הנואשים ומכמירי הלב לחזור לחיים נורמליים ניכרים לאורך כל העלילה.
הוא לא משתף את משפחתו בסיוטיו ובלבטיו אלא מנסה להתמודד עמם באופן עצמאי ובריא: לצאת לרוץ בשדות בשעות בין ערביים, להתחבר לתמימות המתוקה של ילדיו ולתקשר ברמה הכי אישית והכי נוגעת עם אשתו האהובה, העיקר שלא לפגוע בסובביו שמא יהפוך חלילה לנטל.
סיפורו כה אנושי ונוגע, כה אינטימי ומינימליסטי במובן החיובי של המילה, במובן של "לא רוצה להעיק עליכם יותר מידי ואם יש לכם מעט זמן אולי תיאותו לקרוא אותי".