ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 התרסה עתירת יופי, שנינה ורגישות נגד עולם המתפרק מיופיו ומערכיו
בכל סרלואי על נפש אחת אחריך, ספרו  של דורי מנור
 

 יאיר אסולין מנסה לפצח את סוד הישראליות

"כי זה כל הספר הזה - פה ושם בארץ ישראל גרסת 2020. זהו מסע אל תוך הפצעים השותתים של ישראל, וכאלה אינם חסרים".
"זהו אכן סיפורה המדויק של ההישרדות הישראלית 2020, ואסולין הוא מטובי מספריה".
אברהם בורג על במקום  יאוש | יאיר אסולין
 
 
תום שפירא, הארץ, על הקסטה השחורה
 
אסירים, שיכורים ונערות הפקר בספר הזמר החדש 
ספרם החדש של תמר ז"ל ועמוס רודנר הוא המשכו הישיר של הספר "זמר'ל", ובו שירי יהדות מ'תחתית החבית'
יעקב בר-און עם צאת הספר
 ממזמר'ל 
 
 
 אולי עוד תצמח מהקורונה תנועת חסידות חדשה
בין לימוד תורה בתנועת המקויה היפנית לעיסוק בשבת דרך זן־בודהיזם, המשורר הרב אלחנן ניר מחפש עניין באזורים "הרחוקים, ללא נקודות ההשקה"
 • לרגל צאת ספר שיריו גוף שנתת בי , הוא מספר על הקיום החדש שהולידה המגיפה ועל חילופי הדורות בציונות הדתית 
 
קווים לדמותו של המוח הישראלי
גמיש אך מבורדק, חכם אך רגשי - ואיינשטיין דווקא היה גאה בו. פרופ' גד יאיר מפענח בספרו החדש את המוח והחשיבה הישראליים, ומסביר למה מדעניות ישראליות נחשבות בעולם ל"סופר וומן" ולמה האקדמיה שלנו היא בסך הכול "פייק אקדמיה"
רן בן-נון עם צאת הספר המוח הסורר- הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי' של גד יאיר.  
 
 רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות
בלצאנו על הסיפור שמאחורי ספרו ועל איטליה בימי הקורונה. ראיון עם
 מארקו בלצאנו שספרו לא אזוז מכאן ראה אור לפני מספר שבועות
 
 
 
יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן
תמר רותם על  קוֹרִיגדוֹרָה מאת גֵייל ג'ונס 
 
שירה צלולה ומדוייקת כל כך
שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות.
 
אלי הירש על
שאשה אינה אלוהים, ספר השירים של רוחמה וייס
 
מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה — שנתיים אחרי מות חיים גורי, ספר חדש
שנתיים אחרי מותו של חיים גורי השלימו אשתו ושלוש בנותיו את הוצאת ספר שיריו האחרון, אל המקום האחר, והן מספרות על לבטי העריכה ועל החיים עם האדם המורכב שידע בעל פה אינספור שירים ושכתב על עצמו: "אני מלחמת אזרחים"

כתבה של גילי איזיקוביץ
 

 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
במקום יאוש | יאיר אסולין
Share


במקום ייאוש / יאיר אסולין  
 במקום יאוש
 יאיר אסולין
 
 
דברים שלמדתי מסבתא עזיזה


  וסבתא עזיזה, כשהייתָ מדבר אִתה על "הסכסוך", תמיד הייתה
אומרת ש"שם" הם הסתדרו בסדר גמור. היא אף פעם לא נפלה
לקלישאות האלה של "אם רק תסובב להם את הגב" וכו'. לא מתוך
איזו אידיאולוגיה, או תפיסה פוליטית או מוסרית מנומקת - אלא
מתוך עצמה, רק מתוך עצמה, מתוך מבט כֵּן על החיים, מבלי ליפול
לכדי התלהמות, מתוך היכולת לשפוט את המציאות בדיוּק אכזרי,
לא מתפשר, לא מתייפייף. לעִתים אכזרי מדי. וכשהייתָ מספר לה
על איזה רצון שיש לך, למשל ללמוד מקצוע מסוים, היא מיד הייתה
מרצינה ואומרת: "יש בזה פרנסה?" וכשהיית מנסה להתפלסף,
להתפייט, להתחמק, למלמל כל מיני מילים על רוח ועל משמעות
וכל זה, היא הייתה שוב ושוב מבקשת להבין מה הקשר בין מה שאתה
אומר לחיים עצמם, למציאות, לזה שצריך לאכול ולפרנס משפחה
ולקנות בית ואוטו ובגדים. איך זה קורה? איך זה מקדם אותך? האם
חשבת על זה מספיק?
  ואני כבר לא זוכר אם הייתה מספרת את זה בעצמה או שאמרו
בשמהּ, על כך שכשהיה לה כסף בארנק רק לחצי עוף אז הייתה קונה
רק חצי עוף, לא יותר. אף פעם לא בהקפה, אף פעם לא על החשבון,
בלי למנף את המציאות אל מעֵבר למה שיש לך, אל מעבר למה שהשגת
בעצמך, בכוחות עצמך, בעבודה קשה. ולא שהיה יותר מדי. האישה
הקטנה הזו, שילדה בן ראשון בגיל שלוש־עשרה, שעלתה לארץ
בגיל שמונה־עשרה עם שלושה בנים, שעבדה לפעמים גם בשלוש
עבודות שונות, שגמעה ברגל קילומטרים על קילומטרים מעבודה
אחת לשנייה, שניקתה בתים, בתי ספר, שעבדה במאפייה, שאמרו
עליה בעלי הבתים שבהם ניקתה ש"הייתה יכולה להיות פרופסור",
שאף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת על קיפוח, על אפליה (שכמובן
הייתה), האישה הזו שכמו שידעה להצליף בלשון - והיא בהחלט
ידעה - גם ידעה להכיר טובה למי שעזר לה בדרך, גם בדברים קטנים,
האישה הזו, סבתא שלי, הייתה במובהק אישה של מעשה, של עשייה.
מעשים קטנים מצטרפים זה לזה, עוד אחד ועוד אחד. להקים בית,
לעבוד, לחנך ילדים, לנקות. לחפור את הדרך במציאות בעזרת כפית,
בעזרת מקל, בידיים.
  ובמציאוּת של היום, בה המילים מבקשות לטשטש הכול, לסובב
הכול ולרוקן כמעט כל דבר מתוכן ממשי, אין ספק שסבתא שלי,
כשהתארחה אצלנו, כשביקרתי אותה, עוד לפני שקראתי את סארטר
או את היידגר, לימדה אותי שהאדם הוא סך כל הפעולות שלו. שכל
אדם מת לבד. שזה הסיפור האמִתי בחיים. שכל היתר זה אוויר. שככה
האדם נמדד. שאם רוצים להבין משהו על מישהו, צריך להסתכל על
הפעולות שלו, על איך הוא מתנהל, על מה הוא עושה, שרק אחר כך
אפשר, אולי, אם יש זמן וכוח, להקשיב גם למילים, שרק אחר כך
אפשר, אם יש זמן או סבלנות או כוח, לשמוע הסברים. שכל המילים
הגדולות והמנופחות, כל בלבולי המוח, לא באמת משנים שום דבר.
ואני ממש זוכר את תנועות היד החותכות שלה כשהייתי מנסה
לעטוף דברים במילים, אני ממש זוכר את הרצון האמִתי שלה להבין,
את ההתעקשות על כל פרט במה שאמרתי, עד שזה יניח את הדעת,
עד שזה יסתדר בראש, עד שהיא תבין ברמה הפשוטה ביותר, הצלולה
ביותר, את מה שנאמר על ההשלכות שטמונות בזה, על המשמעויות,
כפי שהיא הבינה אותן. ולא, היא לא הייתה אינטלקטואלית. התובנות
שלה נבעו מהקיום עצמו, מניסיון החיים שלה, מהצלקות הרבות.
מהראש הקודח כל הזמן, המנסה להבין, לפענח, כדי לדעת לאן
ללכת, כדי להבין את הצעד הבא, לא הרבה יותר מזה. לייצר מעין
הגדרות שאולי יוכלו ליצור איזו קרקע יציבה של קיום למי שבגיל
שתים־עשרה כבר הייתה נשואה, ובגיל שבע־עשרה כבר גידלה
שלושה ילדים. ובמידה רבה, בטח אצלה, בטח בנפש המהגרת שהיא
הייתה, האדם הוא גם סך כל צלקותיו, סך כל הפעמים שרימו אותו,
שסובבו לו את הגב, סך כל הפעמים שהיה צריך להילחם, להילחם
ממש, בשיניים חשופות. היא הבינה שהאדם הוא זה שבונה את חייו.
שאף אחד לא יבנה אותם בשבילו. שאי אפשר לברוח מהאחריות
הזו, שאסור. שבריחה כזו, שרחמים עצמיים, שבכיינות, הם מתכון
לתקיעוּת, לשקיעה. ואני לא יודע אם היא אי פעם הרגישה שיש לה
את הפריווילגיה לחלום, כלומר, לנוח, כלומר, להמריא אל מעֵבר
לדבר עצמו, אל מעבר לחצי עוף ההוא, אל מעבר לקונקרטי, למיידי,
לקיומי. אני לא זוכר אותה מדברת על חלומות, על דברים גדולים,
על אוויר. וזו גם טרגדיה, כמובן, זה גם המחיר הבסיסי של הצורך
להיאבק, לשרוד, להשיט משפחה אל חוף מבטחים.
  לכן היא גם הבינה שאין דבר חשוב יותר מחינוך, מהשכלה. לא
כרעיון יפה, אלא ככלי: לזוז, לנשום. היא עשתה המון בשביל זה. וזה
הצליח. לכן, אגב, אף פעם לא הייתה לה סבלנות להצגות, למשחקים,
לפוליטיקלי קורקט. אם היא חשבה משהו, היא פחות או יותר אמרה
אותו. גם אם זה פגע. גם אם זה לא היה נעים. ולא, זה לא כיף. אלא
שסבתא עזיזה, אחד הדברים המובהקים שהיא לימדה אותי, אותנו,
זה שהחיים לא אמורים להיות "כיף", שיש דברים חשובים יותר, שמי
שמדבר אִתך על כיף צריך במידה כזו או אחרת לחשוד בו. שהעניין
הוא להתפתח, שזו המטרה, שכל המשאבים צריכים להיות מופנים
לשם. לא באכזריות, לא בעצימת עיניים כלפי האחר, ממש לא, אבל
מתוך זכירה מתמדת שרק ככה באמת שורדים. במובן העמוק.
באותו אופן היא גם לימדה אותנו - במעשים, תמיד במעשים
- שחשוב להיות מחויב. באמת. להיות שם תמיד. לדאוג. שצריך
להקשיב לאדם שמולך. לזכור. לברר. לא סתם להנהן בראש ולהמשיך
הלאה. סבתא עזיזה, אם סיפרתָ לה משהו, אם שיתפת אותה, אם היא
שאלה אותך, והקשתה, היא תמיד תזכור את מה שאמרת. כמעט ממש
מהנקודה שבה הופסקה השיחה הקודמת. גם הרבה אחרי שהשיחה
נגמרה. וזה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כמה אנשים באמת מקשיבים
אחד לשני? כמה אנשים באמת מחויבים, זוכרים, נותנים דין וחשבון?
כמה אנשים מחזיקים אותך ככה בראש? כמה אנשים יודעים לומר לך,
ולהתעקש, על מה שאמרת לפני חצי שנה או יותר?

  ובמוצאי שבת קברו את סבתא עזיזה בבית העלמין בצפת אחרי שנים
של שקיעה אִטית אל השיטיון. דווקא בצפת, דווקא אחרי שקיעה אל
השיטיון, אל אבדן המילים. ברגע שהפסיקה לדבר לָעניין, הפסיקה
לדבר בכלל. לפעמים צעקה. וגם את הזכות הלופתת כל כך של
הצעקה היא לימדה אותנו.

 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור