ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


Share

 

איטליה, ענן

 

איטליה, ענן
מאת מרקו לודולי
מאיטלקית:  ארנו בר


ענן

שמי מריה סַלביאַטי, אני בת שבעים ושתיים, הייתי מורה למדעים
וגם קצת לביולוגיה בתיכון, יש לי בן, ואולי גם בעל, אף שהוא נעלם
לפני שלושים שנה, לא נסעתי הרבה, אהבתי את אבי, שהיה פרופסור
באוניברסיטה, את אמי אהבתי פחות לצערי, היה לי אח שנפטר
לפני שנים רבות. לשחזר, אני חייבת לשחזר את החיים שלי במילים
שנותרו לי, כאילו היה זה שיר קטן שלמדתי על פה, אבל אין די בכך,
כי אני מרגישה שבכל יום אני מאבדת בית או חרוז. לא נשאר הרבה,
למרבה המזל, חֶלקות בשולי התודעה, שדות נטושים. חֶלקות זו מילה
נדירה, אני מבטאת אותה בגאווה. אבל הראש הולך ומתרוקן, זה מה
שקורה, וחייבים להשיל מטען כאשר הכוחות אינם כתמול שלשום,
ועדיין יש לפנייך כברת דרך. בכל זאת יש לי חשק לחזור על השיעור
הארוך הזה, כמו בימים שהייתי ילדה, ובסוף השנה המחברת שלי
הייתה מסודרת, בלי מחיקות ובלי כתמים, ואמרו לי ילדה טובה. אני
כבר לא זוכרת שמות ופרצופים של כמה אנשים, אני יודעת שהם
היו, כי הותירו גומחה שמעידה על נוכחות בעבר: אבל בחור הזה
צומח רק צל. אינני זקנה עד כדי כך שאסכים לקבור הכול בשכחה,
לפעמים בערב אני נשטפת בגעגוע למה שהיה, שאינו חוזר אפילו
בזיכרון. געגוע חלול לזמן שחלף, לעונות, לידידים, לאהבות. בכל
יום אני מתכוננת לערוך את רשימת המלאי, אף שרבים מן המדפים
עמוסים רק באבק. אני כותבת, רושמת על פתקים שאני שוכחת
אחר־כך במקום כלשהו, לפעמים אני מדברת לעצמי בקול רם. כל
עוד יש מילים, אפשר שגם העבר עוד קיים, פירורים המוחזקים
באגרוף מנומר בכתמי זקנה: אחר־כך האגרוף נפתח, והכול נושר.
אני משתעשעת בתשבצים, אבל רק בתשבצים קלים.
הבוקר צלצל בדלת בחור, כאן ברחוב פּוֹג'ו פּוֹיאנו, בבית שלי.
אני גרה בבית מספר עשרים של רחוב פוג'ו פויאנו, רחוב יפה עם
עצים, עם כנסייה, עם בר ועם מכבסה: אני תמיד משננת לעצמי את
הכתובת, למקרה שערב אחד לא אמצא את הדרך לביתי. פתחתי את
הדלת, כי אינני רוצה לפחד. בעיתון קראתי סיפורים על קשישים
שנשדדו על־אל ידי אנשים שהתחזו לעובדים סוציאליים, על־ידי
בחורות חייכניות, על־ידי גברים שכביכול באו למכור פחיות של
שמן או אנציקלופדיות במחיר מוזל. הזקנים חשדנים, אבל אני יודעת
שהעולם הרבה יותר חכם מהבחור, ואני לא רוצה להסתגר מאחורי
דלת פלדה, היא דומה יותר מדַי למכסה של ארון קבורה. יבוא יום
ואשב לבדי בדממה, אבל עדיין מוקדם.
בוקר טוב, גברת סלביאטי, אמר לי הבחור והעלה חיוך ביישני
בשורה של שיניים לבנות, ונראה כאילו גם הבלורית השמוטה על
מצחו התנדנדה במחווה של ידידות. הוא לבש חליפה כהה, מקטורן
ומכנסיים מגוהצים כהלכה, חולצה בצבע תכלת עם צווארון קצת
גבוה, ועניבה אדומה עם ציורי סמלים קטנים. הוא נעל נעליים
חומות, מבריקות, מחודדות. באתי בעניין הבית בכפר, אמר לי, אולי
משרד התיווך שבו אני עובד יצליח למכור אותו, כבר קיבלנו הצעות.
כבר שנים הבית הזה עומד למכירה, המון שנים, אבל איש לא
רוצה בו. אינני יודעת אפילו כמה משרדי תיווך טיפלו בו לשווא.
את משרד התיווך של הבחור הזה, “זמן לבתים", כך נכתב על כרטיס
הביקור שמסר לי, ממש לא זכרתי. אנחנו מיומנים, אמר לי, בשביל
הבית שלך זה הזמן המתאים, לפני שנים אבא שלך דיבר עליו עם
אבי, ועכשיו הטיפול עבר אלַי. לא ידעתי מה לעשות, מה לומר, אולי
הייתי אמורה להזמין אותו שיישב, להציע לו כוס קפה, לספר לו משהו
על הבית הזה, הזרוק בין שדות במרחק ארבעים קילומטר מרומא.
אולַי היה עלַי לשלם בעבור הטיפול שלו, אינני יודעת, לא ציפיתי
לשום דבר בבוקר זה של אפריל, רק לערוך קניות בסופרמרקט, לטגן
ביצה במחבת הקטנה ולהקשיב ברדיו לדברים שאני כבר לא מבינה.
שמי גבריאל, אמר הבחור והשליך לאחור את הבלורית השחורה
שהוסיפה לכסות על עיניו. אם את רוצה, גברת סלביאטי, נוכל לגשת
יחד לראות את הבית, המכונית שלי חונה למטה, אם תרצי אני יכול
להזמין כבר היום קונה פוטנציאלי. הבחור הזה הזכיר לי ציפור, מן
הציפורים שמצייצות בעליזות בכלובים ובלילה נמות כשהן מכוסות
בבד שחור. ציפור כזאת שמטילה ביצים, דוגרת עליהן ואוכלת אותן.
חשבתי שאינני יכולה לצאת עם איש לא מוּכּר, עוד לא השתגעתי,
אני לא רוצה למות, אבל הוא חייך כאילו הדבר בלתי נמנע, ואני
אמרתי בסדר, אקח את הארנק שלי וניסע.
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור