לאן כנרת ממהרת ? | נתי בית | יערה עשת

לאן כנרת ממהרת? - איך נטווה הסיפור.


מאת: נתי בית

הספר הזה צמח מתוך איור אחד.  

זהו האיור של יערה עשת שהוצג בתחרות "איור תחילה" של כתב עת לספרות ותרבות ילדים "הפנקס" והמשתתפים התבקשו לכתוב סיפור לילדים בהשראת האיור.

תהליך היצירה הוא מעולם אישי ותלוי מאוד בדברים שיושבים לך בראש ובלב, בזיכרונות, במה שלמדת ולא למדת, במקורות השראה, בדגמים לחיקוי שבחרת לעצמך במודע או שלא במודע, בתרבות בה גדלת.

לפני כן כבר פרסמתי שני ספרי שירה לילדים ובאמתחתי הונחו להם בנחת: מטען של שתי תרבויות – הרוסית והעברית, לראשונה מהן נחשפתי בילדותי, השכלה בלשנית, קורסים רבים בספרות וניסיון כתיבה. כמו כן ביצירה שלי לילדים אני זוכר (ומזכיר לאחרים) להיות מחובר למקורות עממיים, לפולקלור: רק כך אפשר ליצור דברים אמתיים, עמידים בפני הזמן.

וכך ניגשתי למלאכה. אחרי שלמדתי את האיור על בוריו, שאלתי את עצמי, מה היא הישות המימית? רוב מקווי המים שחשבתי עליהם היו ממין זכר: אוקיינוס, ים, אגם, נהר, נחל... וכך עלה הרעיון כי המים האלה בהחלט יכולים להיות המים של כנרת. לכתוב על כנרת? הרגשתי שמחה ויראת כבוד, והמשכתי. ואיך קוראים לילדה? בוא גם לה נקרא כנרת, כך חשבתי, כדי שמלכתחילה תהיה זיקה ביניהן. ובניתי מסגרת לסיפור: מכיוון שכבר היה לפניי האיור, החלטתי, שהילדה פונה לאמה בבקשה לצייר את המסע שלה, והמסע נגמר בסצנה שבאיור.

נָא הַכִּירוּ: זֹאת כִּנֶּרֶת,

יֵשׁ לָהּ אִמָּא, הִיא צַיֶּרֶת,

לְכִנֶּרֶת עֲגִילִים,

וּבָרֹאשׁ – הֲמוֹן מִלִּים.

קוּמִי, אִמָּא! – הִיא אוֹמֶרֶת, –

דַּי לִישֹׁן, תִּתְעוֹרְרִי!

אֲסַפֵּר לָךְ מֶה עָשִׂיתִי,

קְחִי מִכְחוֹל וּתְצַיְּרִי....

ובכן, מה הוא המסע אליו יצאה הלידה ומספרת עליו לאמה? זה היה תלוי בתשובה לשאלה "מה פתאום כנרת נותנת מים לילדה כנרת?"
כאן התלבטתי. אחת האסוציאציות שעלתה לי הייתה האיור של סלברסטיין ל"עץ הנדיב" המפורסם שלו.

אז חשבתי שאולי גם הסיפור שלי יכול לזרום באפיק הזה: הילדה והכנרת הן חברות, הילדה גדלה ואט-אט מנצלת את הימה לצרכיה. לא, די לניצול! אני לא אוהב את המסר של "העץ הנדיב".
וכך מצאתי פתרון שבמקום לנצל את הכנרת, הילדה עוזרת לימה ולאות תודה הכנרת נותנת לה מים ממימיה. ואיך אפשר לעזור לכנרת? זה כבר מתבקש: הכנרת שלנו מתייבשת, אז הילדה עוזרת למלא אותה במים!

הִתְעוֹרַרְתִּי עִם הַשֶּׁמֶשׁ

וְקָרָאתִי בָּעִתּוֹן:

'הַכִּנֶּרֶת מִתְיַבֶּשֶׁת' –

אוֹי וַאֲבוֹי, אֵיזֶה אָסוֹן!

וכך שלחתי את הילדה למסע ארוך כאורך הסיפור לשוחח עם הכנרת, עם הנחל, עם הרוח ועם השמש ולהניע את מחזור המים התקוע.

אָז מִהַרְתִּי וְלָבַשְׁתִּי

שִׂמְלָתִי – שִׂמְלַת-טוּרְקִיז,

מְכוֹנִית קְטַנָּה חִכְּתָה לִי

וְיָצָאתִי לְדַרְכִּי.

קְצָת פָּחַדְתִּי, אֲבָל –

לֹא הֶרְאֵיתִי זֹאת בִּכְלָל!

כָּךְ הִגַּעְתִּי לַכִּנֶּרֶת...

וכמובן תוך כדי תיאור המסע הילדה מדרבנת את אמה לצייר:

... אִמָּא, נוּ, אַתְּ מְצַיֶּרֶת?

הסיפור זכה בתחרות, התפרסם באסופת השירים שחולקה בכנס של "הפנקס", וכעבור שבוע קיבלתי פנייה מנרי אלומה, עורכת של הוצאת ספרית פועלים. היא הציעה לי הפוך את הסיפור לספר. גם יערה עשת אהבה את הסיפור ונרתמה לאייר אותו.