1
שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, בדירה שקנו הורי, כשרק התחתנו, ברְיוֹנֶה אַלטוֹ, בפסגת רחוב סַן ג'אקוֹמוֹ דֵיי קַאפְּרי. הכל – המרחבים של נפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המלים הללו – נותר מקובע. ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, בתוך השורות הללו, המבקשות להעניק לי סיפור, בעוד למעשה אין בהן כלום, שום דבר משלי, שום דבר שבאמת התחיל, או באמת הגיע להשלמתו: רק פקעת שאף־אחד, אפילו לא מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של סיפור, או היא רק כאב סבוך, בלי גאולה.
2
אהבתי את אבי מאוד, הוא היה אדם אדיב תמיד. התנהגותו המעודנת תאמה לחלוטין גוף שהיה רזה כל־כך עד שבגדיו נראו תמיד גדולים במידה אחת, דבר ששיווה לו בעינַי אלגנטיות שאין דומה לה. לפניו היו תווים עדינים, ושום דבר – לא העיניים השקועות־עמוק, בעלות הריסים הארוכים, לא האף המהונדס באופן מושלם, לא השפתיים התפוחות – שום דבר לא פגם בהרמוניה שלהן. אלי היה פונה בכל פעם בטון עליז, לא חשוב מה היה מצב־רוחו או מצב־רוחי, והוא לא הסתגר בחדר־העבודה שלו – תמיד חקר – לפני שסחט ממני לפחות חיוך. בעיקר שימח אותו השיער שלי, אבל קשה לי לומר עכשיו מתי החל להלל אותו, אולי עוד כשהייתי בת שנתיים או שלוש. אין ספק שבילדותי היו לנו שיחות כגון זאת:
"איזה שיער יפה, איזו איכות, איזה ברק, תיתני לי אותו במתנה?"
"לא, הוא שלי".
"ומה עם קצת נדיבות".
"אם תרצה אשאיל לך אותו".
"מצוין, ואז אף־פעם לא אחזיר לך אותו".
"כבר יש לך שלך".
"את זה שיש לי לקחתי ממך".
"לא נכון, אתה משקר".
"תבדקי: הוא היה יותר מדי יפה, וגנבתי לך אותו".
בדקתי, אבל בצחוק, ידעתי שלעולם לא היה גונב אותו ממני. וצחקתי. צחקתי המון, נהניתי אתו יותר מאשר עם אמי. תמיד רצה ממני משהו, אוזן, אף, סנטר, אמר שהם מושלמים כל־כך, עד שאינו יכול לחיות בלעדיהם. הערצתי את הטון הזה, שהוכיח לי שוב ושוב כמה אינו יכול לוותר עלי.
אבי, כמובן, לא היה כזה עם כולם. לפעמים, כשנסחף במשהו, נטה לצרף יחד, כולו נסער, נאומים מתוחכמים ורגשות לא־נשלטים. ואילו בפעמים אחרות חתך חד־וחלק, פנה למשפטים קצרים, מדויקים באופן קיצוני, דחוסים עד כדי כך שאף־אחד לא הצליח להפריך אותם. אלה היו שני אבות שונים מאוד מזה שאהבתי, וגיליתי את קיומם לראשונה בסביבות גיל שבע או שמונה, כששמעתי אותו מתווכח עם חברים ומכרים, שלעתים באו לבית שלנו לישיבות סוערות מאוד בשאלות שלא הבנתי בהן דבר. בדרך־כלל נשארתי עם אמי במטבח, מבלי להקדיש תשומת־לב רבה למריבות כמה מטרים משם. אך לעתים, כשאמי היתה עסוקה וגם היא הסתגרה בחדרה, נשארתי לבדי במסדרון לשחק או לקרוא, בעיקר כדי לקרוא, הייתי אומרת, כי אבי קרא המון, וכך גם אמי, ואני אהבתי להיות כמוהם. לא הקשבתי לוויכוחים, והייתי מפסיקה את המשחק או את הקריאה רק כשהיתה משתררת לפתע דממה והיו עולים אותם קולות זרים של אבי. מרגע זה היה הוא הקובע, ואני ציפיתי לסיום הפגישה כדי לראות אם חזר להיות כמו תמיד, האיש בעל הטונים העדינים והמחבבים.
הערב שבו אמר את המשפט הזה היה בדיוק כשנודע לו שאני לא תלמידה טובה בבית־הספר. זה היה חידוש. החל מכיתה א' הייתי תמיד תלמידה מצטיינת, ורק בחודשיים האחרונים התחלתי להידרדר. אבל להורי היה חשוב מאוד שאצליח בבית־הספר, ובעיקר אמי, מיד למראה הציונים הגרועים הראשונים, נזעקה:
"מה קורה?"
"אני לא יודעת".
"את צריכה ללמוד".
"אני לומדת".
"נו, אז?"
"דברים מסוימים אני זוכרת, ואחרים לא".
"תלמדי עד שתזכרי הכל".
למדתי עד אפיסת־כוחות, אך התוצאות המשיכו להיות מאכזבות. באותו אחר־צהריים בפרט הלכה אמי לדבר עם המורים שלי וחזרה מאוד לא־מרוצה. היא לא גערה בי, הורי אף־פעם לא גערו בי. היא הסתפקה באמירה: הכי פחות מרוצָה המורה למתמטיקה, אבל היא אומרת שאם את רוצה את יכולה. אחר־כך הלכה למטבח להכין את ארוחת־הערב, ובינתיים חזר אבי. מחדרי שמעתי רק שסיכמה באוזניו את התלונות של המורים, והבנתי שכדי להצדיק אותי הכניסה את השינויים של תחילת גיל ההתבגרות. אבל הוא קטע אותה, ובאחד מגוני הקול שלו שאף־פעם לא השתמש בו אתי – תוך שאפילו הרשה לעצמו דיאלקט, שהיה אסור לגמרי בבית שלנו – הוא נתן לפה שלו לפלוט את מה שלבטח לא רצה שייפלט לו:
"גיל ההתבגרות לא שייך לזה: היא מקבלת את הפרצוף של ויטוֹריה".
אילו ידע שאני יכולה לשמוע אותו, אני בטוחה שלא היה מדבר בצורה הזאת, הרחוקה כל־כך מן הקלילוּת המשתעשעת שלנו. שניהם האמינו שדלת חדרי סגורה, תמיד סגרתי אותה, והפעם לא הבחינו שאחד מהם השאיר אותה פתוחה. וכך קרה שבגיל שתים־עשרה הבנתי מקולו של אבי, החנוק מן המאמץ לשמור אותו נמוך, שאני הולכת ונהיית כמו אחותו, אשה שלפי מה ששמעתי אותו אומר מאז שהיה לי זיכרון, הכיעור הרשעות משתלבים בה באופן מושלם.
---
חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס. עורך התרגום: מנחם פרי.
הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.