הערים הסמויות מעין - קלאסיקה של המאה ה־ 20 , אחת מפסגות יצירותיו של איטאלו קלאווינו. יצירה שנעה בין הריאליסטי לפלאי, יומן מסע הגותי־פיוטי.
"הערים שלך אינן קיימות. אולי אף לא היו מעולם. ודאי כי שוב לא תהיינה קיימות לעולם."
כך מעיר הקיסר הסיני קובּלָאִי חאן למרקו פולו, המתאר באוזניו את הערים שראה במסעותיו. חמישים וחמש במספר, ולהן שמות של נשים.
אלה ערים קסומות ואגדתיות, ובה בעת מוחשיות ויומיומיות עד מאוד. הערים ויושביהן כמוהם כסבך של תשוקות וחרדות, הן רבות הוד, או שרויות במחילות חשוכות, הן בין הקונקרטי למופשט.
משיחותיהם של מרקו פולו והקיסר הסיני עולות מחשבות ותובנות הגותיות על האדם ועל הטבע.
.jpg)
אין כל ודאות בכך שֶקוּבּלָאִי חאן מאמין לכל מה שמספר מַרְקוֹ פּוֹלוֹ כאשר זה מתאר באוזניו את הערים בהן ביקר בשליחויותיו, אולם מה שוודאי הוא, ששליטם של הטָטָרִים מוסיף להאזין לדבריו של הצעיר הוונציאני בסקרנות ובהקשבה, מרובות מאלה בהן הוא מאזין לכל יתר שליחיו וסייריו. בחייהם של שליטים מגיע רגע מסוים, שלאחר גאות רגש־הגאווה על מרחבי־האינסוף של השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם; תחושה כמו ריקנות תופסת אותנו ערב אחד, עם ריח־הפילים אחרי הגשם ועם ריח אפר עץ־האלמוג המצטנן במיחמים; סחרחורת שמרעידה את הנהרות ואת ההרים המאוירים על גבן השחמחם של הפּלָנִיספֶרוֹת, ומגלגלת זה על זה את השגָרים המבשרים לנו את התמוטטותם של צבאות־האויב האחרונים מתבוסה לתבוסה, ומקלפת את שעוות־חותמם של מלכים ששמעם לא נודע מעולם, אשר מתחננים לחסוּת גייסותינו הפושטים, ובתמורה מציעים לשלם מס שנתי של מתכות־יקר, עורות־בורסקי ומגיני־צב. רגע זה הוא רגע של ייאוש שבו אנו מגלים כי כל הממלכה האדירה הזאת - אשר נראתה בעינינו תכלית כל הפלאות - הריהי רק גוש מתפורר חסר־גבול וצורה; שרקבונה באוש מכדי ששרביטנו יוכל להביא לו תקנה; שניצחון על יריבינו השליטים, עשה אותנו יורשים לחורבנם האיטי. רק בדוֹחוֹתָיו של מרקו פולו הצליח קובלאי חאן להבחין, מבעד לחומות ולצריחים העתידים להתמוטט, ברקמתה העדינה של תמונה, דקיקה עד כדי־כך שהיא מסוגלת לחמוק משיניהם המכרסמות של התרמיטים.
ערים וזיכרון 1
אם יוצא הוא משם ואם מהלך הוא שלושה ימים לעבר המזרח, מוצא האדם את עצמו בדיוֹמירָה, עיר אשר לה שישים כיפות של כסף, פסלי־ארד של כל האלילים, רחובות מרוצפים בִּבְדיל, תיאטרון־זכוכית ותרנגול־זהב הקורא בכל בוקר מעל למגדל. את שכיות־החמדה האלה כבר הכיר הנוֹסע יען כי ראה אותן גם בערים אחרות. אולם סגולתה של עיר זו היא בכך שמי שמגיע אליה בערב של ספטמבר, כאשר הימים הולכים ומתקצרים והפנסים הססגוניים נדלקים בבת־אחת על דלתות בתי־הטיגון, ומעל גזוזטרה קורא קול של אישה: הוֹ!, אזי פושטת בוֹ קִנְאָה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בּוֹ.
ערים וזיכרון 2
מי שרוכב שעה ארוכה במרחבים פראיים, נמלא לפתע תשוקה לעיר. לבסוף הוא מגיע לאִיזִידוֹרָה, עיר אשר לארמנותיה גרמי־מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות־ים, בה מיוצרים, על־פי כל כללי־האומנות, מִשְׁקָפוֹת וכינורות, בה נוכרי המהסס בין שתי נשים מובטח לו שתמיד יפגוש באישה שלישית, בה הופכים קרבות־התרנגולים בסופם לקטטות עקובות מדם בין המהמרים. על כל הדברים הללו הוא חשב כאשר חש תשוקה לְעיר. אכן אִיזִידוֹרָה היא־היא עיר חלומותיו: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם הכילה אותו בהיותו צעיר; ואילו לאִיזִידוֹרָה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה. בַּכיכר נמצא מעקה־הזקנים, עליו הם יושבים ומתבוננים בנוער החולף על פניהם; וְהוא יושב שם עכשיו, בשורה אחת איתם. התשוקות הפכו לזיכרונות.