ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
שירו המופשט של הכוח
 
 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


Share



לאה גולדברג | יובל למותה | מובאות נבחרות 

 

 

    

מתוך רשימת העיתונות פרי עטה "האמנות בנפתולי הזמן", 'עתים', 28.11.1946, עמ' 5

 

איני מאמינה שהיופי יציל את העולם. לעומת זאת מאמינה אני שהעולם – אם יהיה טוב יותר, אנושי יותר, אם יהיה עולם של בני אדם שיכולים לחיות בו – סופו שיציל את היופי. וזהו אחד הערכים שלנו. אם יהיו עינינו "פנוית" לראות את היופי – יהא זה סימן שנשתחררנו מכמה דברים המעיקים עלינו. יכולים אנו לעמוד מול עולם, שיש לנו בו חלק ביפה. ומאחר שאת היופי הזה, עושים בני אדם הקרויים אמנים, והם מעוניינים, יותר מאחרים, בכך שהעולם יציל את היופי, לפיכך חייבים האמנים לא לשכוח שהם בני אדם ועליהם לדאוג לכך שיקום עולם אשר בו יקוים היפה מחדש.

מתוך רשימת העיתונות פרי עטה בפרוץ מלחמת העולם השנייה "על אותו הנושא עצמו", 'השומר הצעיר', 8.9.1939, עמ' 10-9. חתומה: עדה גרנט

 

ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. 

 
   
 מתוך ריאיון שערכה איתה גליה ירדני, "סופרים בעל פה: לאה גולדברג", 'מאזנים', אדר תשכ"א, מרס 1961, עמ' 292-288. נכלל בספרה של ירדני 'ט"ז שיחות עם סופרים', ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961


מעולם לא סברתי, שהאמנות היא פריקת עול. להפך, האמנות הייתה בעיני תמיד קבלת עול. הראית פעם ערבייה נושאת על ראשה משא כבד וצועדת בגרציה גמורה? זהו בעיני סמל האמנות – היכולת לשאת בקלות, מתוך גרציה, דברים שאינם קלים כלל.


דווקא בתקופות שבהן חושש האדם מהתפוררות הוא מבקש להיאחז בצורות קבועות, מסורתיות, בקווים ברורים. [...] האמנות, גם זו שמבטאה התפוררות, אסור לה לסייע להתפוררות. להיפך, עליה לשמש לה סייג.


לפעמים התקופות הלא-שיריות ביותר הן שהולידו שירה גדולה. [...] אולם אין זו שאלה של השירה בלבד, אלא של האקטיביות היוצרת של האדם בכלל, וזו נקטמת לאו דווקא על ידי הטכנולוגיה אלא בעיקר כאשר שלטונות ופקידים מתחילים להתערב בענייני יצירה. אז אין לא משורר ולא קהל. הרגשָתי שלי דומה לזו של אדם, הטומן איגרת בתוך בקבוק ומשליך את הבקבוק לים. אולי יבוא יום והאיגרת תגיע אל החוף.

   

מתוך ריאיון לישעיהו בן-פורת בסדרת הכתבות "אנשי רוח בישראל", מס' 5: "תפקיד איש הרוח בימינו – לשמור על הניקיון ועל ההגינות", מוסף 'ידיעות אחרונות' לשבת, י"ז אדר ב' תשכ"ב, 23.3.1962, עמ' 9


מעולם לא היה לי רקע של ידיעה מספקת בענייני פוליטיקה. הסיטואציה העולמית היא עכשיו כזו, שאדם בעל מצפון ושיקול דעת, רואה את עצמו כשותף כמעט לכל צד שהוא פונה. שותף לאותם האנשים, שלחלק גדול ממעשיהם ודעותיהם אי אפשר להסכים. ההליכה בדרך הרגש בלבד, בלי ביסוס מחשבתי מפורש, יכולה להטעות לא רק מי שמביע דעה, אלא גם מי ששומעו.


הוראת הספרות היא, כמובן, גם צינור, שדרכו ובעזרתו אני נוגעת בבעיות אנושיות, וזוהי האפשרות הראשית בשביל בני אדם למצוא, באמצעות הספרות, דרך אל עצמם ואל זולתם.


בכל יצירה יש שאלה של אשמה או רשע. תמיד. במקרה כזה, אני אומרת לתלמידי שהסופרים הגדולים, ברובם, הבחינו בעובדה שאנשים העושים את הרע מנסים למצוא מאה הצדקות למעשיהם. היְנו – שבאותו אי-יושר עצמו, המונח ביסוד הפעולה של אדם, המשתתף במעשה הרבע, מונח גם המניע, הנראה להם כמוסרי. הטרגדיה היא בזה, שאת הדברים הנוראים ביותר עושים לא אנשים נוראים, אלא אלה, שהופכים את הסִסמות המגונות ביותר לאידיאולוגיה כביכול-מוסרית.


אכפת לי בהחלט מי יהיו האנשים אשר ילַמדו מחר את הדור הצעיר. תלמידַי היום יהיו מורים מחר. ואכפת לי שהם יביאו לנוער ערכים כלשהם: חיסול השטחיות, הרחבת האופקים האינטלקטואליים, הבנת הספרות, העמקת הקריאה.


איני רואה לעצמי זכות להיות מ'מורי הדור'. מה אומר לאחרים, אם אני עצמי איני בטוחה, אם מגשימה אני את כל זה בחיי אני. 
 
   
 

מתוך ריאיון עם גאולה כהן, "השולחן המרובע: האם עמדה ספרותנו על דם השואה והתקומה?", 'מעריב', ערב חג הסוכות, 2.10.1963


לי נדמה שבשעה שהחיים מתחילים לקבל צורות הקרויות "נורמליות" – והחיים שלנו מורכבים בשבעים וחמישה אחוזים ממוסדות וביורוקרטיות ויחסים דיפלומטיים ומשהו הדומה מאוד למראית עין למדינה ככל מדינה, למרות שאנו יושבים על הר געש – החולין האלה נראים לי כל כך נוגדים את כל הדברים הקרויים בשם חזון, עד שרק אמן גדול מאוד יכול שלא להירדם למשמע שיר הערש הביורוקרטי הזה, ולזכור: מה בעצם נעשה פה?


לנו היה החזון חיי החולין שלנו. אנחנו בחרנו בחזון. לא נולדנו אל תוכו. לנו הייתה זכות בחירה. אפילו עניין הלשון העברית. אנחנו בחרנו בלשון העברית, לא נולדנו לתוכה ומשום שהעברית הייתה בשבילנו שפת בחירה ולא עניין טבעי שבדיעבד – אני בוחרת בה עד היום, יום יום, רגע רגע, מחדש.


מי שעוסק באמנות ואין לו יחס לחיים כאל דבר שהוא בחזקת פליאה, או נס, או שאלה בלתי נפתרת – עוסק לא ביצירה אמנותית, אלא בליטרטורה. 
   
רשימות אגב קריאה: על האושר הפשוט
טורים, שנה ב, גיליון מב, י"ב בשבט תרצ"ט, 1.2.1939 , עמ' 4. חתומה: עדה גרנט
מתוך 'יומן ספרותי', עמ' 343-341


אילו היה לידי מישהו שהיה אומר לי כמה מילים טובות על החיים הללו, על רגעי השקט הפשוט, הניתנים לנו לפרקים - כי עתה הקשבתי לדבריו ברצון. הייתי יושבת לי בחיק כיסא, ידי עוסקות בסריגה, ואוזני ולבי קשובים מאוד. אבל בביתי אין איש. ואני הולכת אל הסֵּפר, הולכת להקשיב לקולו של משורר.
נכנסת אני אל החדר הסמוך ואיני מעלה אור. את דרכי אל משוררַי אני יודעת. הם רבּים שם על אצטבת הספרים, ומדברים בשפות שונות, ומתקופות שונות, ומלבבות שונים מאוד, אך כל אחד מהם יודע להגיד משהו על החיים ועל רגעים שותתים כאלה. כל אחד פותר את הסוד האחד - לפי דרכו.
הלוא זה קיים, קיים לעולם - אף בתקופות ההיסטוריה הרעשניות והאיומות ביותר - בכל נפש, בכל אדם, הנשאר לרגע לבדו עם עצמו. ואין איש שאיננו מסוגל להבין דבר זה.
אולי משום כך, דווקא משום כך, כה יקרת מציאות היא שירה עילאית כזאת, אולי דווקא משום כך כה קשה לבטא במילים, בשירה ובפרוזה, את האושר הפשוט
 
   
  
נר נשמה  
(במלאת עשרים שנה לתום מלחמת העולם הראשונה)
טורים, שנה ב, גיליון ל, ט"ו בחשוון תרצ"ח, 9.11.1938 

הלוא ייתכן, ייתכן כי בדורות הבאים יקום היסטוריון תמים ויכתוב ספר על תקופתנו, בו יקראו נכדינו ונינינו, כי במשך עשרים שנה היה שלום בארץ, שלום ברוב ארצות אירופה, כי האנשים נשמו לרווחה. ולא יידעו צאצאינו הרחוקים, הם לא
יידעו כלום על המחנק האיום הזה, על שנים מבוהלות אלו שהטרידו את בני האדם, אבותיהם ואבות־אבותיהם, אפילו בשנתם - על כל אי־השלום שבא לעולם לאחר השלום. דור מאושר - החי היסטוריה מזויפת, טרף לשיני החוקרים, חומר לוויכוחים, שמן־משחה לגלגלי המרכבה של הוד מעלתה ההיסטוריה. כך אנו חיים!
 
   

ההקדמה ל'מכתבים מנסיעה מדומה', 1937

בכל נשמה יש אוסף פיתוחי עץ עתיקים, השמורים בה מימי הילדוּת – תמונות ערי-חלום, רחוקות ויקרות. ואחת היא, אם ראה ואם לא ראה האדם את כל הערים האלו אחרי שאסף את פיתוחי העץ בנרתיק נשמתו – אין התמונה משתנה על ידי כך: אין היא קשורה במציאות. ובעצם, הרי בשבילנו כל העולם הִנו פיתוח-עץ פרימיטיבי ולא גדול – ציור עיר דמיונית – כי אלמלא כן, איך יכולנו לשאת בתוכנו את "כל העולם" על פרטיו השונים והרבים?

 











בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור