ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין
בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת.
נטע הלפרין על את המוות אני רוצה לראות בעיניים | אורית וולפיילר
 
 נובלה רגישה ומדוייקת שמצטיינת בשפה ובגיבורים ייחודיים
חבצלת פרבר, ב"מקור ראשון" , על חלק כמו מים | טלי שמיר ורצברגר
 

זרם חילופין של חום-קור
"קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה... ...הספר מרתק ומפעים". נסים קלדרון ממליץ על אִתי החיים משחֵק הרבה

 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
סוד המגילות האבודות
ראיון עם יורם סבו, שהקדיש את חייו לחקר הפרשה
עם צאת ספרו
סוחר המגילות  
 
 
 
 סיפורים קצרים בשלים ומלאים
 
הזאבה האחרונה שמעל צריחיה מרחף ענן השפות
"...במבחר הנוכחי.. היא מתגלה מחדש כמשוררת האשה־ילדה־אֵם של דורה"
לילך לחמן עם צאת 'בלוז לתינוקות נולדים' מבחר משירי נורית זרחי בסדרת מבחר | זוטא 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
אהבה על החוף | מיכל גוברין
Share

 



אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?

(לאה גולדברג, "תל אביב 1935")
 



אהבה על החוף
מיכל גוברין
 
 
1
מועדון החוף

הוא רץ. שאון הגלים בחושך היכה ברקותיו. כבר לא ידע מה חותך בו, סמיכות המלח או צעדיו שטבעו בחול. גופו הפך מזמן לבליל של זיעה והתנשמות. מואיז רץ. רק הקנאה החזיקה אותו. הוא ידע שהפסיד אותה, למן ההתחלה ידע, ובכל זאת רץ, פעור כולו, החולצה שמוטה מהחגורה והמקטורן נגרר מכתפיו. שערותיו הדבוקות הפכו את פניו למסכה, הגבות מורמות והפה פתוח בצעקה. 
כך התגלה לאסתר, כשנסוגה. אחרי הכול.
והאם היה אי-פעם משהו אחר ביניהם, בכל הימים שעברו מאז שראה אותה לראשונה בקצה הרחבה, מעבר לרוקדים, מרימה לאט את זרועה על-פני הלילה? כה צעירה, ילדה כמעט. עומדת שם מוארת, בשמלת כתפיות דקה, והחוֹם נח על כתפיהָ החשופות. 
הוא הבחין אז איך ידה מתרוממת, וקול נפלט משפתיו. כמו נדהם שעד כדי כך. וגם הפחד. מיד. הוא לִעלע את לגימת הקמפרי, והתאמץ לייצב את מבטו. כאילו כל-כולו זרם לַזרוע המורמת, הבהירה.
והיא, אסתר, מן ההתחלה לא ידעה מדוע פרשה מן הנערות שהכירה בראשית אותו הערב ונעמדה בקצה הרחבה. הייתה חייבת לעמוד שם, כתפיה בהילת הפנסים וסנדליה מבוֹססים בחול החם. מרחב החוף מעולם לא נראה לה שחור כל כך וגם החום הלח המונח על כתפיה היה חדש, כשהרימה לאט את זרועה ואספה את שערה. מבטה נשאב אל ההבהוב שנשלח מתוך חליפה בהירה ליד הבר. היא לא הצליחה להתיק את המבט. ורק סיכת השיער הקשה אחזה בה. 
גם אחר כך לא הודתה שבשביל זה היא קמה, נעה מקבוצת הנערות המצטופפות בצחוק נרגש סביב השולחן, הנערות שבתחילת אותו הערב הראשון הזמינו אותה, "בואי, שבי איתנו". הן ישבו דחוקות, מתנועעות ביחד, משרבבות שפתיים אל קשי השתייה, שואלות אותה, "איך קוראים לך?" "אסתר". "יופי!" וכבר הייתה ביניהן, הניעה גם היא קלות לַמקצב את גבה החשוף, מול חבורת הבנים שנעמדו מגחכים להזמין אותן לריקוד שבו יצמידו אותן אל גופם לקולות המוסיקה המכה מן הרמקולים, פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר. כבר פעמיים ניגשו להזמין אותה, והיא סירבה. "תלכי, אסתר, מה את מפסידה", צִחקקו הבנות לידה. "לא, לא", נרתעה באותו מחנק שבגללו גם קמה ונסוגה עד קצה הרחבה על גבול החוף השחור כל כך. לא, זאת לא היא שקמה, לא אסתר וייס, רק ההיא שלבשה את שמלת הכתפיות החדשה ונסעה עד לחוף, והמילים שדִקלמה בחגיגת הסיום של בית הספר ניעורו בה, כי אֶלֶף מַעְיְנוֹת חַיִּים שׁוֹקְקוּ בִלְבָבִי וְנַפְשִׁי שָׁאֲלָה הֲמוֹן אַהֲבָה, הֲמוֹן אַהֲבָה. באותו דחף נעמדה, כה שונה משאר הצעירים שברחבה, רועדת באוויר הלח, והרימה את הזרוע בכוח שאינו בשליטתה. היא נישאה אל הבהוב החֲליפה והמבט. תלויה עליו באיברים כבדים. כמו בובה. 
מואיז ראה שהיא יודעת שהוא מסתכל בה. שרק לכן היא מרימה את היד אל שערה. שאם רק ירצה היא תלך אחריו, כמו כולן. אבל גל של חושך כיסה מיד את דמותה של הנערה הדקה, בוקע ממרחק, מכה בו לראשונה מאז הגיע מפאריז יומיים לפני שמָאמָה מתה. עוד הספיק. ואחר כך, כל השבעה, ישב משותק, לבוש בכותונת שקרעו לו בלוויה. וגם היום, כשעלו אל הקבר, קרא קדיש-יתום מן האותיות שלא ראה מזמן, ושום דבר לא נבקע. רק המילה, "מָאמָה", התנפחה לו ביובש. הוא התאפק גם כשנפרד מימימה, שחיבקה אותו פתאום חזק, כמו אז, כשהיה ילד; הניחה את ראשו על כתפה ובכתה, "מואיז, מואיז". גם כשכל האחרים חיבקו אותו נותר נוקשה, בתוך הבל החוֹם של חליפת הפשתן. ובאותו היובש נהג במכונית הישנה בכבישים הצרובים מהמושב עד לעיר הקטנה ולמלון סרני פלישתים ליד הים. נכנס מחוּק לחדר הפשוט עם הדפס הדוגית ומנורת הלילה, מזג מוכנית כוס קמפרי, וגם כשניגש אל החלון להביט על הים שהבהיק עדיין, לא נפרק מתוכו דבר. הוא נשאר בחליפה, רק שטף בכיור את הפנים והצוואר, לא הזמין שיחה בינלאומית לקתרין, ויצא. במועקה המאובנת נדד על קצה הצוק לאורך כביש הים, עד שירד לבסוף בשביל אל מועדון הריקודים שעל החוף. 
רק עכשיו, פתאום, למראה הדמות המוארת, העומדת בשמלה קלה על כתפיהָ החשופות ומרימה את ידה, ניתק בקרבו שאון אפל שהזניק לבסוף את הדמעות לעיניו, כאילו הוא מכה עדיין אינאונים בגלים הסוערים, במאמץ נואש להמשיך לשחות, בזרועות דקות, נחלשות, עד ללובן של סדיני בית החולים ופניה השקופות של מאמה הרוכנות מעליו, "מואיז, מוֹן פֶּטִי, מון פטי מואיז"... 
באסתר אחז רעד. כמו בחנות, בשעה שקנתה את שמלת הכתפיות בצבע תכלת. היא שיקרה להורים ואמרה שדורשים תוספת תשלום בקורס לכתבנות, שאליו שלחו אותה לפני שתתגייס, בסוף הקיץ. השטרות שרפו לה את הידיים כשהראתה למוכרת "את זה" והצביעה על השמלה בחלון הראווה. וכשלקחה אותה לבסוף, ארוזה בנייר דק, ודחפה אותה אל תיק הבד בין הספרים והמחברות, הסמיקה. ורק היום לבשה אותה בבית השימוש של הקורס, ועליה את החולצה. היא יצאה בלי לחשוב אל החום הלח שנח על הקפלים הרכים סביב המותן ולאורך הרגליים, נדחפה אל רחובות המרכז ההומים בשעת בין-ערביים, ובמקום לחזור אל הצללים בבית, עלתה לאוטובוס המוביל עד לחוף. שם הלכה בשדרת האשלים, עד קצה צוק הכורכר. לנוכח הים שנפתח פתאום, כחול-ורוד, עד קצה האופק, הסירה את החולצה והמשב החם עטף את כתפיה בירידה בשביל התלול מהצוק עד מועדון החוף. התרסקות של מוסיקה ושל גופים רוקדים קידמה אותה, פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר. 
ואז ראתה אותו. בחליפה. ליד הבר. 
הרעד טיפס באסתר, עלה מחום החול בסנדליה, סִמרר את הכתפיים וקטע את נשימתה בצעקה רפה, שמע ישראל. 

מואיז הידק את כף ידו סביב כוס הקמפרי, ועדיין לא השגיח איך מהצד האחר של הבר מסתכל עליו הבחור שמכר את המשקאות לצעירים הקולניים. 
אלכס נמשך לגבר המהודר בחליפת הבז' מרגע שזה נכנס – כאילו מישהו מחייו הקודמים, כשעוד היה אָלֶחַנדרוֹ, הגיח למועדון החוף והתיישב ליד הבר.
"קמפרי", פלט הגבר לעברו. הוא שב עם הכוס והבקבוק והשתהה במזיגה, וגם כשסיים לא חזר לעזור לאשר שהחליף תקליטים על הפטיפון ותִמרן מול הנדחפים, אלא נשאר סמוך לגבר ולרחש המותרות שעלה מחליפתו, כמו מרחוב החנויות המפוארות בבואנוס איירס, כמו מריח המקטרת שעמד בקליניקה של אבא.
רחש פתאומי, מִכָּזֶה מרחק. 


אבל אז נדרך הגבר, הזדקף על מקומו. רק בשל כך הפנה גם אלכס את מבטו, בגלל הגבר. וכך גם הוא ראה אותה. 
היא עמדה שם, בקצה הרחבה. זרועה מורמת, לא מודעת ליופייה, והאור שטף את כתפיה הדקות, את שפתיה המפושקות מעט. 
"אתה רואה אותה", עוד הספיק אלכס לחשוב מבעד לדקירת הבוהק, כמו זו של פס השמש שהיה פורץ מבין תריסי חדרו בבואנוס איירס, כשהיה קומץ את אגרופיו ופוחס את אפו לזגוגית כדי לא לצעוק, גם כשחוד השמש, שחדר עם הרעש המהוסה מאָבֶנידָה קוריאֶנטֶס למטה, חתך את אישוניו, כי אבא שוב מדד אותו במבט נוזף בארוחת הצהריים, לפני שנסגר מאחורי דלתות הקליניקה. אבל גם אותה דקירת כאב לא השתיקה את צעקת הבושה מגופו שהתבגר, לא מחקה אז מסביבו את מועקת חדר הילדוּת עם קופסאות המשחקים שנותרו בשידה. וגם התקליטים ששמע שעות לבד או החברוּת בתא טרוצקי והנאומים הנלהבים על מהפכה, לא הצליחו לחלץ אותו מהמועקה. רק הספרים לחשו אליו, רק בהם מצא מפלט.
"אתה רואה אותה", הלמו דפיקות הלב באלכס, כאילו כבר ראה את הנערה הזו היכנשהו. היא עמדה שם בשמלת כתפיות, הרימה לאט את זרועה, על גבול החושך הנפער. ופתאום שוב, אותה דקירת כאב. 
פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר, הוֹלד מִי אִין יוֹר אַרְמס, בֵּייבִּי...


בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור