מילים מתוך שטח הפקר של געגוע | על הספר

עפרה קליגר על ספרה :





מילים מתוך שטח הפקר של געגוע 

נולדתי במצרים בנובמבר 1946 ועליתי ארצה בשנת 1950. דבר לא זכור לי מאותן שנים . הזיכרונות הראשונים שלי מתחילים לנבוט בעיר עכו, בה עברו עלי שנות ילדותי ונעוריי. ביתי עמד ליד מסילת הברזל ולא הרחק מחוף הים. צפירות הרכבת שסימנו עבורי את מועד יציאתו של אבי מן הבית ומועד שובו וחוף הים טבעו חותם עמוק בישותי. גדלתי  בחיק משפחה ברוכת ילדים כבת בכורה ולמן הראשית מצאתי עצמי נאבקת על מקום ועל קול משלי.

עם סיום לימודי בבית הספר התיכון עברתי לרמת גן להמשך לימודים באוניברסיטה. למדתי ספרות עברית ומדע המדינה לתואר ראשון. בתום הלימודים נישאתי ושוב המשכתי ללמוד, הפעם היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית לתואר ראשון. משסיימתי, המשכתי לתואר שני בהיסטוריה כללית.

עם סיום לימודי ילדתי בן שסבל מהאטה בהתפתחות. ילד זה, שנולד כשלוש עשרה שנה לאחר הולדת בתי, (לימים רופאה גניקולוגית המתמחה בהיריון בסיכון) עיצב את חיי ואת תפיסת עולמי. לא עוד התייחסתי לאירועים שוטפים ופשוטים כאל דבר שגרתי ומובן מאליו . כל שאירע מאז הפך לאירוע ש יש לברך עליו. למדתי לתפוס את החיים בככותם.

אולי מפני שהלימודים היו עבורי עוגן, מפרש ומגדלור, שוב פניתי למסלול למודים לתואר שני בפילוסופיה כללית, ואחריו סיימתי תואר שני בספרות משווה.

 עפרה קליגר
צלם: יגאל בור


שלושים וחמש שנים הוראתי ספרות, תוך ניסיון להנחיל לתלמידיי פכים קטנים ממה שאנו מכנים "ספרות יפה", או "ספרות מופת". דרך היצירות ביקשתי לפתוח בפניהם אשנב לחיים הרוחשים בחוץ, ויותר מכל לעצמם. דרך הספרות הונהרו גם חיי והגעתי איתם לפיוס ולהשלמה.

כך קרה גם במהלך הכתיבה. רק באמצעות המילים יכולתי לגעת במקומות כואבים, להעלותם לפניי, לחוותם בשנית ולהניחם במקום אחר פחות מכאיב. כל מילה נשפה בי וחיזקה את ידיי.

הכתיבה בעיניי היא מבט של האחר (במובן שסארטר ניסח את המבט), אותה עין שלישית שמביטה בי ודרכה אני תופסת את עצמי תופסת מקום במרחב. הכתיבה אפשרה לי לחוות חוויה של נראות  לעצמי, לא עוד הייתי שקופה, לא עוד שוקעת כספינה טובעת בתוך צללים. הכתיבה הייתה עבורי שדה אימונים ותרגול לספר את סיפור חיי שוב ושוב מחדש, כדי להתגבר על המציאות הריאלית, וסייעה לי לעכל ולעבד את הזיכרונות הכאובים וליטול אחריות על חיי.

חורחה סימפרון בספרו הכתיבה או החיים כותב: "הכתיבה, אם היא מתיימרת להיות יותר ממשחק או הימור, איננה אלא הסתגפות ממושכת, אינסופית, דרך לביטול עצמך תוך קבלת אחריות על  עצמך, תוך שאתה נהפך לעצמך, מאחר שזיהית, הבאת לעולם את האחר, שהוא הוא אתה עצמך מאז ומתמיד." (עמ' 265)

ובמובן זה, אני חשה כי גם כתיבתי כמוה כניסוח מדויק זה:

העט בידי נוקש על הדהוד אבני דרך,
ואני שומעת דף מלקט מילים
מתוך שטח הפקר של געגוע.

(מתוך השיר "קולות" עמ' 74)