"השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפי ישב מחוצה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפטון". כך, באבחת משפט, מכניס אותנו בקט ללב העולם הגרוטסקי של הספר.
החריגוּת הגמורה של מרפי התגלתה כבר ברגע לידתו. הוא לא הפיק את ה"לָה" של סטנדרט הקונצרטים הבינלאומי, עם 435 ויברַציות כפולות לשנייה, אלא צליל נמוך יותר, שגרם לרופא המיילד, חלילן חובב מוכשר למדי, להעוות את פניו על שמכל מיליוני הגרונות הקטנים, המקללים בקול אחד ברגע המסוים הזה, רק העולל מֶרפי מזייף.
הארומה הגוגולית שכאן אופיינית. הפארודיה האקזיסטנציאליסטית של בקט – אולי הרומאן הכי מצחיק שלו – נראית לפרקים כטקסט גוגולי שכתב איזה ג'ויס קפדן, עם משחקי מלים וירטואוזיים של לואיס קרול.
מרפי, דבלינאי מובהק שנבלע בַּלוקאליות הלונדונית, אינו עובד ואינו עושה שום דבר נראה לעין. אך לעומת ההבלותיות של החבורה האירית האקסצנטרית, המחפשת אותו ומסתחררת בסרט־נע של חילופי התאהבויות לא־הדדיות, מרפי חותר לפלס לעצמו עתיד של קיום מהותי באמצעות מהלכים של חוסר־פעולה, פיחות והיעדר, שנועדו לצמצם את עצמו אל העולם הפרטי הקטן של רוחו, המנותק מן הערבוביה של העולם הגדול.
הוא טרוד ללא־מוצא בקונפליקט בין גוף לרוח. יש לו צד, שהוא מתעב, המשתוקק ללא־תקנה אל בת-זוגו היצאנית סיליה, המאיימת לנטוש אותו ולחזור לרחוב אם לא יֵצא לחפש עבודה. ואילו בעולם הקטן של רוחו הוא מתחלחל מעצם המחשבה על סיליה.
מרפי היה הרומאן הראשון שגאון הספרות והמחזאות (חתן פרס נובל לעתיד) הצליח לפרסם. סמואל בקט השלים את הכתיבה (באנגלית) ביוני 1936, ולאחר שורת סירובים הופיע הספר רק במארס 1938. נמכרו 618 עותקים: הרומאן המבריק היה גם טקסט תובעני, דחוס אלוזיות ל־2,500 שנות פילוסופיה, ספרות ומדע, פרי בולענות הקריאה של מרפי־בקט, שמי יוכל להתחרות בה? ההערות בתרגום העברי באו להקל על הדרך לחוויית קריאה ש"רק לעתים נדירות יש מבדרת כמוה" ('הספֶּקטייטור', 1938).