מכתב לקוראי ידידי מרחוב ארנון
לעיתים קרובות מקבלת אני מכתבים מילדים הקוראים את סיפורַי, ואחת השאלות החוזרת כמעט תמיד במכתבים אלה היא: "האם זה היה באמת?" והנה, לא תמיד יכולה אני לענות על השאלה הזאת בחיוב, שכן, כשסופר כותב, כותב הוא על דברים שהיו ושלא היו, כי לכתוב ספרים פירושו של דבר לדעת להמציא סיפורים על אנשים שלא היו ועל מעשים שלא היו, אבל להמציא אותם כך שהקורא יאמין שהיו באמת. ולמה מאמין הקורא שהיו הדברים האלה במציאת ושהילדים והאנשים שעליהם מסופר באמת היו, ושהסופר הכירם? על כך יש תשובה פשוטה: כאשר סופר ממציא את גיבורי סיפוריו ואת מעשיהם ומעלליהם הוא חושב עליהם כל כך הרבה עד שהוא יודע עליהם פרטי-פרטים, אפילו פרטים שאיננו מספר בספר; כי בשעה שכותבים ספר מספרם רק את המעניין על בני האדם ועל מעשיהם, ועל הבלתי מעניין שותקים. ממש כמו בחיים – כשמספרים למישהו אחר מעשה שהיה בידידים ומכרים, לא מספרים עליהם הכל מהתחלה ועד הסוף, אלא רק את מה שמעניין.
והנה לסופר היודע על גיבוריו גם פרטים שאינם מסופרים בספר נדמה כבר לו לעצמו שיש לו עסק עם אנשים חיים. בשביל הסופר אנשים שהוא מספר עליהם, ואפילו אם המציא אותם, הם תמיד כאילו היו באמת. אם אני מאמינה שכל מי שמסופר עליו, למשל כמו בסיפור נסים ונפלאות היה באמת, הרי גם הקוראים שלי מאמינים בה. ופעם אפילו קיבלתי כרטיס בשביל נסים להצגת "ניסים ונפלאות" והילדים שהמחיזו את הסיפור כתבו לי, שאין הם יודעם את כתובתו של ניסים ומבקשים שאמסור לו את הכרטיס ושיבוא להצגה לראות את עצמו מוצג על ידי ילדים אחרים. מה לעשות! את הכרטיס לא יכולתי למסור, אף על פי שאני אוהבת מאוד את ניסים עד היום הזה, אבל אם לדבר באמת על מה שהיה באמת – ניסים לא היה באמת.
רחוב ארנון 15
אבל הנה עכשיו מופיע מחדש ספרי הישן ידידי מרחוב ארנון והסיפורים שבספר הזה נכתבו בצורה קצת אחרת מאשר סיפורי האחרים: בספר זה יש הרבה מאוד דברים שבאמת היו באמת. ראשית כל גרתי אז בתל-אביב ברחוב ארנון ומספר הבית שלי היה 15 ובאמת בפינת הרחוב היה בית כחול. חושבת אני שעומד בית זה על תילו עד היום, אבל אם הוא כחול או צבעו אותו בינתיים באיזה צבע אחר אינני יודעת כי כבר מזן לא נזדמן לי לעבור ברחוב ארנון. ועוד: גם ידידי הקטנים מרחוב ארנון כולם היו במציאות כאלה כמו שתיארתי אותם, והיינו ידידים. רותי ויונה, למשל, היו באמת תאומים וקטנים. עכשיו הם עוד תאומים אבל גדולים. וכל הילדים האחרים היו אז באים אלי והיינו משוחחים בעיקר על העניינים שלהם, כי, עלי להודות, שענייניהם עניינו אותי הרבה יותר מאשר ענייני שלי – אותם. אשר למעשים, אני מתכוונת לסיפורי המעשים על סוכריות שזרעו רותי ויונה בגינה ועל החמור ועל החתול הצמחוני – קשה לי לומר עכשיו אם באמת היו כך כמו שסיפרתי או אולי המצאתי חלק מן הסיפורים. דבר אחד אני זוכרת (הרי כל זה היה מזמן מזמן) שהחתול הצמחוני היה יצור שהכרתי אותו באמת מקרוב: יום יום הייתי רואה אותו מבעד לחלוני כשהוא אוכל עשב בגינה של השכנים. אך לגבי דברים אחרים כאמור, קשה קצת לקבוע מה קרה אז באמת: לי, משל, נדמה שרותי ויונה לא זרעו סוכריות בגינה, אבל רותי ויונה בעצמם, אחרי שקראו את הספר, אמרו לי שכך היה באמת. והנה לך ודע מה היה ומה נדמה לאנשים אחרי שהם קראו זאת על עצמם באותיות דפוס.
אבל מקום מיוחד תופס בספר זה הסיפור הארוך על הכלבה שדה. ואף על פי שזה סיפור מותח ויש בו הרפתקאות הרי ההרפתקאות האלה קרו באמת במציאות לכלבה ששמה היה שדה, והיא היתה כלבה של אחד מחברי, ואת הסיפור כולו – מעשה בגנבה ובהחזרת הכלב – שמעתי מפי החבר הזה מיד כשקרה הדבר. שאלתי אותו "האם מותר לי לכתוב לילדים את הדברים שסיפרת?" הרשה לי וגם שמח מאוד, רק ביקש אותי לשנות קצת פרטים בסיפור-המעשה, כיוון שהיה זה קרוב לזמן שבו ארעו הדברים. וכאשר תקראו את הסוף תראו למה חשש בעל הכלב שיוודע הדבר ממש כמו שהיה, תבינו שפחד שהמשטרה תתערב בעניין. עשיתי הכל כבקשתן ולא כדאי גם עכשיו לגלות מה שמרתי בדיוק מסיפורו ומה שיניתי והוספתי מדמיוני. בין כה וכה דברים רבים נישתנו מאז, אבל הסיפור נשאר כמו שהיה.
והיה כל זה לפני שנים. ואולי מפני שעברו שנים רבות יש גם דברים בספר שכדאי להסבירם. הלא כל זה קרה לפני קום המדינה והחיים בארץ היו שונים ואנחנו, כמו שאומרים, איננו יודעים אפילו את צורת המטבע שהיתה אז. הנה דווקא על צורת המטבע אני רוצה לומר משהו: תקראו שמישהו מצא מצבע ואמר "מצאתי גרוש לבן בלי חור!" מה את? האגורה נקראה אז גרוש (כך אומרים לפעמים גם עכשיו) אבל בכל גרוש היה אז חור. וגרוש בלי חור היה הרבה יותר מאגורה: היו אלה חמש אגורות שקראו להן שילינג. השילינג היה עשוי כסף והיה מבריק יותר מן האגורה והיה בשביל ילד בן חמש שלא ידע את ערך המטבע "גרוש לבן בלי חור". עכשיו אין מטבעות עם חור. חבל, לא? אני חושבת שמטבעות עם חורים יותר מעניינים לילדים. אבל ביטלו אותם וכמו דברים רבים אחרים הם נשארו רק בסיפור. וכך זה בחיים – הדברים שבאמת היו באמת משתנים והסיפורים אינם משתנים. אולי האמת היחידה שאיננה משתנה היא תמיד סיפור או שיר. אומר לכם עןד דבר אחר: גם אני השתניתי מאוד מאז, אבל סיפורַי מהימים ההם יישארו, באורח פלא, ממש כאלה כמו שהיו.
שלכם בידידות
לאה גולדברג