ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
 
בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין
בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת.
נטע הלפרין על את המוות אני רוצה לראות בעיניים | אורית וולפיילר
 
 נובלה רגישה ומדוייקת שמצטיינת בשפה ובגיבורים ייחודיים
חבצלת פרבר, ב"מקור ראשון" , על חלק כמו מים | טלי שמיר ורצברגר
 

זרם חילופין של חום-קור
"קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה... ...הספר מרתק ומפעים". נסים קלדרון ממליץ על אִתי החיים משחֵק הרבה

 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


Share
נבדה / מיטל זהר
נבדה נפתח בהתרסקות מטוס, ובקופסה שחורה שמתגלה שנים אחר כך בלב הבית. בתנועה שחוצה יבשות ומדלגת קדימה ואחורה בזמן, מנסה המספרת לאתר את החלקים שהתפזרו, ולהרכיב מחדש את דמותו של אביה, הטייס, ואת סיפור המשפחה.

הפרוזה הלירית של נבדה הולכת על חבל דק שבין התפרקות ללכידוּת. מתוך השברים הולך ונבנה הסיפור, פיסות של חיים, אֵבל, אשמה וכמיהה. אט־אט נחשף מרחב משפחתי שהוא אתר התרסקות, דגם משפחתי שנמצא “בתוך שבר אחד גדול". יותר מכול נבדה הוא סיפור על אב ובתו: אב שקומתו הולכת ונכפפת, וילדה שבגיל שש מנסה, כמו אביה, לעוף.

זהו ספרה הראשון בפרוזה של מיטל זהר. ספר שיריה, הבית לָקח (הליקון, 2014), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.



              

1
באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של
מדינת נבדה. הוא לקח אתו למטה שני חברים, אחד איבד יד,
השני את שתי הרגליים. הוא עצמו נחבל בגב ובראש, חתך
אופקי במצח, מקביל כמו פלס לאדמה. חרטום המטוס נמעך
כמו קופסת שימורים. הוא זחל מהחלון החוצה, חצה על
הבטן את Highway 50, רצה להזעיק עזרה. כעבור יומיים
מצאו אותו זרוק ליד תא טלפון עם אסימון ביד. במטוס לא
היתה קופסה שחורה.
עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה.


בין 1 ל־2
היתה קופסה שחורה: התאונה נגרמה בשל טעות אנוש,
הטייס טעה בהערכת הגובה. הוא יצא מזה בחיים, אבל
בגלל שברים בחוליות עמוד השדרה איבד כמה סנטימטרים
מגובהו. אפשר לומר שהחיים כופפו אותו (שהוא הלך
והתמעט).

 

2
היינו צריכים להביא הורים שעוסקים במקצוע מעניין. שבוע
לפני היה אדריכל, שבועיים לפני זה גם )למורה לא היה נעים
לסרב(. טייס היה כבר סיפור אחר. שני ילדים הגיעו אחרי
שכל השבוע הם היו חולים.
הוא פתח בכמה מילים כלליות על מכניקה, אחר כך
הסביר על כוחות אווירודינמיים: משקל, עילוי, דחף וגְרר.
הוא התעכב יותר מדי ובלי שהתכוון על כוח העילוי והרחיב
בנושא הפרשי לחצים, אפילו הזכיר את עקרון בֶּרנולי (היינו
בכיתה ב'). בסוף ביקש שכל אחד יוציא דף, הראה איך
לבנות כנפיים, אמר לנשוף.
לא קרה כלום. בכל אופן לא משהו שיכולנו להבחין בו.
סשה ספיבק מעך את הנייר לכדור וניסה לקלוע לפח. אופיר
פרידמן שאל כמה זמן נשאר עד ההפסקה. המורה תמי קמה
מהכיסא ואמרה שהמפגש היום יהיה קצר יותר מהמתוכנן.
אבל אבא שלי לא זז: עומד כפוף לפני הלוח, מחייך כמו
אידיוט.



0
המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת
ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה, רק שמשהו
יקרה. בכל זאת הייתי הבת שלו. 


בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור