ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין
בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת.
נטע הלפרין על את המוות אני רוצה לראות בעיניים | אורית וולפיילר
 
 נובלה רגישה ומדוייקת שמצטיינת בשפה ובגיבורים ייחודיים
חבצלת פרבר, ב"מקור ראשון" , על חלק כמו מים | טלי שמיר ורצברגר
 

זרם חילופין של חום-קור
"קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה... ...הספר מרתק ומפעים". נסים קלדרון ממליץ על אִתי החיים משחֵק הרבה

 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
סוד המגילות האבודות
ראיון עם יורם סבו, שהקדיש את חייו לחקר הפרשה
עם צאת ספרו
סוחר המגילות  
 
 
 
 סיפורים קצרים בשלים ומלאים
 
הזאבה האחרונה שמעל צריחיה מרחף ענן השפות
"...במבחר הנוכחי.. היא מתגלה מחדש כמשוררת האשה־ילדה־אֵם של דורה"
לילך לחמן עם צאת 'בלוז לתינוקות נולדים' מבחר משירי נורית זרחי בסדרת מבחר | זוטא 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
לא זמן טוב לאהבה | יוסי יונה
Share

לא זמן טוב לאהבה | יוסי יונה

רומן בארבעה קולות, הנע בשני צירים; הדיל, פסיכולוגית, והישאם, מורה לספרות, הם פלסטינים המגדלים את ילדיהם ברמאללה ומתמודדים עם קשיים בחיי הנישואים. יואב וטלי, זוג סטודנטים צעירים מתל־אביב, מתכננים את עתידם בלימודי דוקטורט בארצות־הברית. ביד בוטחת ובשליטה וירטואוזית בפרטי פרטים של היסטוריה,תרבות ושפה, פורש המחבר ארבע מניפות חיים ברמאללה ובתל־אביב. האם ישיקו זו לזו?
סיפור רב־עוצמה על 'המחיצות הברורות', הפיזיות והמנטאליות, שהקמנו כאן, ועל מחירן הכבד.

יוסי יונה
, פילוסוף, חבר סגל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. יונה כתב וערך ספרי מחקר שונים ופרסם מאמרים רבים הניצבים בתפר שבין פילוסופיה, סוציולוגיה, מדעי המדינה ולימודי תרבות. זהו רומן הביכורים שלו.

הָדִיל

היא חיכתה למונית שתסיע אותה מרמאללה
לגשר אלנבי, מייחלת כבר להיות מחוץ לביתה. זה היה בשעות
הבוקר של יום שישי. אותות האביב המתקרב של שנת 2007 נישאו
באוויר. היא עמדה לנסוע לאחד מבתי־המלון הנמצאים בצדו הירדני
של ים המלח לצורך עבודתה. למחרת, עם תום עיסוקה שם, תעשה
את הלילה בבית חברתה אָרִיג' בעמאן. הִישָׁאם לגם לגימות מדודות
מכוס הקפה השחור והחריש, מרוחק וזועף. ילדיהם, לָיְלָה ונָדִים, 
שהתכוננו לנסוע עם אביהם לבית־הספר, חשו באווירה הדחוסה
ונדרשו לארוחת־הבוקר מבלי להרבות במלים. היא הניחה שוב את
כף ידה על מצחו של נדים, ספק לוטפת, ספק בוחנת, מבקשת לוודא
שהחום שממנו סבל בלילה, וכבר חלף בבוקר, אכן התייצב.

כעבור שעה קלה עלתה צפירת מכונית מכביש הגישה לביתם. זו
היתה צפירה חטופה, מהוססת, כאומרת לא להטריד את שומעיה. כך
נהג עָאמֶר, נהג המונית, להודיע על בואו. היא ניתרה מכיסאה, שמחה
להיחלץ מהאווירה הכבדה האופפת את פינת האוכל, ומיהרה לנשק
לבתה לילה ותרה בעיניה אחר נדים. מיד נוכחה לדעת ששמחתה
היתה קצרה; היא לא נתנה את דעתה שנדים חמק, דקות ספורות
קודם־לכן, לשירותים, נעל את הדלת אחריו והסתגר בתוכם. היא
ניצבה סמוך לדלת וקראה לעברו, "בוא, יא חביבי, בוא תגיד שלום
למאמה לפני שאני נוסעת". לא נשמע כל מענה מעבר לדלת הנעולה.
"תגידי לעָמ ר שאני מיד באה", קראה לעבר לילה והמשיכה
להפציר בנדים, "פתח את הדלת, יא חביבי".
"לא".
"יא רוחי, נשמה שלי, פתח את הדלת".
"לא".
שוב ושוב ניסתה לשדלו ולבסוף ויתרה בצער. הישאם, שכל העת
ישב דומם בכיסאו, נתן בה מבט מלא תוכחה. היא פסעה בנחישות
אל עבר הדלת. בידה האחת גררה מזוודה שחורה שגלגליה הזעירים
השמיעו חריקה צורמנית, ובידה האחרת נשאה את תיקה. הישאם לא
ליווה אותה למונית ולא השיב על ברכת השלום שלה. לילה נחפזה
לסייע לה, פתחה בפניה את דלת הבית ונטלה מידה את תיקה. היא
התרווחה במושב האחורי של המונית ופלטה אנחה חרישית.
אחרי שהמונית חלפה על־פני מחסום ח'יזְמֶה ברר עאמר תקליטור
מן האוסף שהיה מונח על המושב לצדו, שנצרבו בו שיריו של הזמר
העיראקי נָאזֶם אל־עֲ'זָאלִי. לפני שאִפשר לאליל הזמר העיראקי
למלא את החלל בקולו הערב, ביקש לדעת אם הדבר לרוחה. עלה
בדעתה להשיב שהיא מעדיפה לעשות את הדרך בדומייה, אך במקום
זאת משכה בכתפיה ואמרה שזה לא משנה לה. איכות התקליטור
היתה ירודה. בפרוטות קנה אותו. ובכל־זאת התענג עאמר על קולו
החם והמלטף של כוכב הזמר שהלך לעולמו לפני למעלה מחמישה
עשורים. היא הכירה את השירים היטב. נָאזֶם אל־עֲ'זָאלִי היה הזמר
הנערץ על בעלה. האם היתה בכך יד מהתלת, ואולי רק עדות למנהגם
של אנשים לחפש משמעות נסתרת החבויה בצירופי מקרים? דומה
שעאמר קרא את מחשבותיה. הוא חייך וביקש לדעת אם היא אוהבת
את שיריו של הזמר. היא השיבה בחיוב רפה על שאלתו והוסיפה, 
כמי שהמלים נמלטות מפיה מעצמן, שהשירים שלו הם יצירות
מופת. עווית עגמומית, ספק בת צחוק, נתלתה בקצה שפתיה. כך
נהג הישאם לתאר את שיריו ואת שירתו של האמן - יצירות מופת, 
רָווָאִיע אל־פַן.
"אף־אחד כבר לא שר היום כמו נאזם אל־ע'זאלי, אללה ירחמוּ", 
פסק עאמר והניד את ראשו קלות, מבקש לתת משנה תוקף לדבריו. 
"את יודעת", הוסיף, "הוא היה צעיר כשמת. אומרים שאשתו הרגה
אותו".
"אומרים", השיבה כלאחר יד. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא
משתף אותה בהגיגיו על־אודות העניין.
תגובתה הלקונית לא פגמה בשטף דיבורו. בעיקר שבתה את
דמיונו המחשבה שאשתו של אליל הזמר היא שעמדה מאחורי מותו. 
על־אף הזמן הרב שחלף מאז שהלך לעולמו, לא הפסיקו נסיבות
מותו להעסיק רבים בעולם הערבי. הן הפכו למקור שופע לפרשנויות
ולשמועות רבות. ככה זה כשאלילים הולכים לעולמם טרם זמנם, 
חסידיהם תמיד יכרכו את מותם בנסיבות מסתוריות ובמזימות
אפלות.
"את יודעת", סיפר, "היא הפסיקה לשיר אחרי שמת, מהצער. את
מבינה", גיחך, "קודם הרגה אותו ואחר־כך..." הוא השתהה לרגע ואז
המשיך, "אומרים שאשתו, שהיתה יהודייה, עשתה את זה מקנאה. 
גם היא היתה זמרת גדולה בעיראק, אולי הכי מפורסמת בזמנו. אני
באמת לא מבין את זה", הניד את ראשו לצדדים, מתרעם על חוסר־
ההיגיון שבמעשה. "את מתארת לעצמך", המשיך, "שמישהי תהרוג
את בעלה בגלל שהיא מקנאה בהצלחה שלו? אבל מי יודע", הוסיף
בהשלמה, "כמו שאומר הפתגם, מִן עֲדָאווַכְּ ? – שָׁרִיכַּכּפִיפָנַכְּ , מי
הוא אויבך? - שותפך לאמנות. וַ ואללה זה נכון! לא ככה?" הוא
הישיר מבטו אליה דרך המראה וציפה לתגובתה.
"לא חייב להיות ככה", הפטירה, "אבל בטח שקנאה יכולה להזיק". 
פניו הזועפות של הישאם עלו מול עיניה. היא חדלה להקשיב לדבריו
של עאמר, אך עם זאת הירהרה בו. הנה האיש הנעים הזה, חשבה, 
נהנה משיריו של כוכב העבר והוא מלא חדוות חיים. הוא לא מאמֵץ
את האמן הידוע כנכס תרבותי, שמבדיל אותו מאחרים שלא יודעים
להעריך מהי מוזיקה טובה, שלא יודעים להבחין בין יצירות מופת
לבין זבל. היסוד המריר שהתלווה בשנים האחרונות לעיסוקו של
הישאם בשירה הערבית ובזמר הערבי העיק עליה. אם פעם יכלה
להדביק את התלהבותו, הרי שבשנים האחרונות החל עניינה בתחום
זה לדעוך. דומה שהם נעים במסלולים נפרדים, הפוכים, שלא
ייפגשו עוד. ככל שהוא התגדר בין כותלי השירה והמוזיקה הערבית
- תוך שהוא נושא מונולוגים ארוכים ומייגעים שבהם נהג להתלונן
על היעדר הערכה לתרבות גבוהה, על החומרנות הפושה בחברה
הפלסטינית ועל מפגעים תרבותיים כאלה ואחרים, כך הלכה היא
והתקשתה ליהנות מן השירים; הם החלו לשאת את חותם מרירותו
ואת תחושת הכישלון שלו, ומשום כך גם את חותם תסכולה היא. 
ההתפתחויות בתחום התקשורת האלקטרונית רק העצימו את הניכור
בין בני הזוג. הוא נהג לצפות, שעות ארוכות, בהקלטות ישנות של
מוזיקה ערבית, בעיקר של גדולי הזמר העיראקי שהלכו זה מכבר
לעולמם. מעולם לא הצליחה להבין למה דווקא השירה הזאת והעצב
האינסופי הטמון בה שבו את לבו. פעילות זו סיפקה לו בשנים
האחרונות ארץ מקלט, עולם פנימי שאֶ ל תוכו הלך והתכנס, הלך
והתחפר. דומה כי החידושים הטכנולוגיים, שאמורים לשאת את
העולם אל עבר העתיד, סיפקו לו דרך להתחבר דווקא אל העבר.

פניה עטו ארשת מהורהרת, מיוסרת משהו. מבטה נלכד בנוף ההררי
שנשקף מבעד לחלונות המונית. צדי הדרך, המובילה משיפוליה
המזרחיים של רמאללה לבקעת הירדן, שעוטרו בצחיחות צהבהבה
במרבית חודשי השנה, לבשו כעת פלומה ירקרקה. אלה הם ימי
החסד של הגבעות המסכנות האלה, חלפה בה המחשבה. לפחות הם
באים פעם בשנה, התנחמה. עאמר, שהבחין ברוחה העכורה, החריש
את המוזיקה והשניים המשיכו את דרכם בדממה. רכבם חלף על־
פני מאהלי בדואים דלים שכמו הוטלו אקראית בצדי הדרך, על־פי
היגיון שנסתר מעינו של מתבונן זר. היא הבחינה בנערה בדואית
עטוית שחורים שאחזה בידה מקל רועים. מעייניה של הנערה לא
היו נתונים לעדר הכבשים הלבנים שליחך לאטו את העשב הירוק
שצמח במשורה על הקרקע הסלעית; מבטה התמקד בכלי הרכב
ששעטו בדהרה על־פניה, כמציירת בעיני רוחה את היעדים הרחוקים
שאליהם עשו הנוסעים את דרכם, מקומות שכף רגלה לא תדרוך בהם
לעולם.

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור