ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
לראות, לזכור, לכתוב
יצירה מהטובות שנכתבו בעברית, ובה נחשף המשורר במלוא כנותו ותבונתו המפוכחת
שמעון בוזגלו, ישראל היום, על אל המקום האחר, ספר שיריו האחרון של חיים גורי  
 
התרחשויות הזויות בשוליים החרישיים
המשוררת אילנה יפה מציגה עולם פנטסטי מעניין ומופרע
ביקורת על "אירוע לילי" - שיר מתוך פיונית על לוח ריק, שלקח אותנו למחוזות האבסורד של השירה העברית  
 
בהתחלה פחדתי מהעיניים שלו. אבל אז הבנתי שאני כותב על נפילתו
הספר היעלמותו של יוזף מנגלה מבקש לנתץ את המיתוס על שנותיו האחרונות של אחד הפושעים הנאצים המבוקשים בעולם. מחברו, אוליביה גז, מסביר בביקור בארץ מדוע חשוב למרות הכל להתייחס אליו כאל בן אנוש 
 
 

איכויות שונות של יחסים עם אלוהים

שירי כיסופים של המשוררת אל אביה ואל אלוהיה מציגים דוגמה מופלאה לדיאלוג אינטימי שיסודו בשפה דתית. פרדוקסלית, השימוש בתבנית התפילה העתיקה מאפשר את חופש הביטוי החדש
חנה פנחסי על 'מפחדך בשרי' - ספר השירים החדש של בכל סרלואי

 
 
 
 
 
איך אני יכול להסביר לך מה ההרגשה להיות שחור 
רות אלמוג על הסיפורת האפרו־ אמריקאית:  ג'יימס בולדווין והולכים לפגוש את האיש "קובץ סיפורים מרשים" וגייל ג'ונס | קוריגדורה - "ספר מטלטל. קריאת חובה"
הרשימה כאן
 
 
שירת קודש מקורית להפליא
אלי הירש על מפחדך בשרי - ספרה של בכל סרלואי. הרשימה כאן>
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
על הרודנות | טימותי סניידר
Share
   
  על הרודנות / טימותי סניידר 
   
       
טימותי סניידר
 
פרולוג
היסטוריה ורודנות

 

ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת. כשהאבות
המייסדים התווכחו על החוקה האמריקנית, הם למדו
מן ההיסטוריה שהכירו. מתוך דאגה שהרפובליקה
הדמוקרטית שראו בעיני רוחם תקרוס, הם הגו בשקיעתן
של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות, שהתדרדרו והיו
לאוליגרכיות ולאימפריות. כפי שידעו, אריסטו התרה
שאי־שוויון מוליד חוסר יציבות, ואילו אפלטון האמין
שדמגוגים מנצלים את חופש הדיבור כדי לעלות לשלטון
כרודנים. כאשר הקימו רפובליקה דמוקרטית שביסודה
החוק ומיסדו מערכת של בקרות ואיזונים, ביקשו האבות
המייסדים למנוע את הרוע שהם, כמו הפילוסופים
הקדומים, כינו ר ו ד נ ו ת . הם התכוונו לתפיסת השלטון
בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים
עוקפים את החוק לתועלתם האישית. חלק גדול מן הדיון
הפוליטי בארצות הברית בשנים שחלפו מאז נוגע לבעיית
הרודנות בתוך החברה האמריקנית: דיכוי עבדים ונשים,
לדוגמא.
פנייה להיסטוריה כשיש חשש סכנה לסדר הפוליטי
שלנו היא מסורת מערבית מרכזית. אם אנחנו חוששים
היום שלניסוי האמריקני נשקפת סכנת רודנות, אנחנו
יכולים לעשות מה שעשו האבות המייסדים ולעיין
בתולדותיהן של דמוקרטיות ורפובליקות אחרות. למרבה
השמחה, עומדות לרשותנו דוגמאות עדכניות ורלוונטיות
יותר מאשר יוון העתיקה ורומא העתיקה. למרבה
הצער, גם תולדותיהן של דמוקרטיות מודרניות רצופות
שקיעות ותבוסות. מאז הכריזו המושבות האמריקניות
על עצמאותן מן הממלכה הבריטית, שנחשבה ל"רודנית"
בעיני המייסדים, ההיסטוריה האירופית ידעה שלושה
פרקים עיקריים של דמוקרטיה. אחרי מלחמת העולם
הראשונה ב־1918 , אחרי מלחמת העולם השנייה ב־1945,
ואחרי קריסת הקומוניזם ב־1989 . רבות מן הדמוקרטיות
שקמו בצמתים אלה נכשלו, בנסיבות שבמובנים חשובים
מסוימים דומות לשלנו (באמריקה).
ההיסטוריה יכולה לגשר, והיא מסוגלת להתריע. בסוף
המאה התשע־עשרה, כמו בסוף המאה העשרים, התרחבות
הסחר הבינלאומי יצרה ציפיות לקִדמה. בראשית המאה
העשרים, כמו בראשית המאה העשרים ואחת, אתגרו את
התקוות האלה חזונות חדשים בדבר פוליטיקת המונים,
שבה מנהיג או מפלגה טענו שהם מייצגים ישירות את
רצון העם. בשנות העשרים והשלושים קרסו דמוקרטיות
אירופיות והיו למדינות־סמכות תחת שלטון ימני
ופשיסטי. ברית המועצות הקומוניסטית, שנוסדה ב־ 1922,
הרחיבה בשנות הארבעים את תחומי המודל שלה לתוך
אירופה. ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים מלמדת
אותנו שחברות יכולות להישבר, דמוקרטיות יכולות
ליפול, מוסר עלול לקרוס, ואנשים רגילים עלולים למצוא
עצמם ניצבים לפני בּוֹרוֹת מוות עם רובים בידיהם. יועיל
לנו מאוד היום להבין מדוע.
הן הפשיזם והן הקומוניזם היו תגובות לגלובליזציה:
לאי־השוויון הממשי שהיא יצרה וגם למה שנתפס כאי־
שוויון בחסותה, ולאי־היכולת הניכרת של הדמוקרטיות
להתמודד עמם. הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של
הרצון, והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים
מפוארים שהפיצו מנהיגים בטענה שהם מבטאים את קולו
של העם. הם טפלו על הגלובליזציה, כאילו האתגרים
המורכבים שלה אינם אלא תוצאה של קנוניה כנגד האומה.
הפשיסטים שלטו עשור או שניים, והותירו מאחוריהם
מורשת אינטלקטואלית שרירה וקיימת שנעשית רלוונטית
יותר מיום ליום. הקומוניסטים שלטו זמן רב יותר, כמעט
שבעה עשורים בברית המועצות ויותר מארבעה עשורים
במדינות רבות במזרח אירופה. הם הציעו שלטון בידי
צמרת מפלגתית ממושמעת המחזיקה במונופול על
התבונה, שאמורה להנחות את החברה אל עבר עתיד ודאי
בהתאם לחוקים היסטוריים קבועים כביכול.
אנחנו (האמריקנים) עלולים להתפתות להאמין כי
המורשת הדמוקרטית שלנו מעניקה לנו הגנה אוטומטית
מפני איומים כאלה. זוהי תגובה מוטעית. המסורת שלנו
תובעת מאִתנו לבחון את ההיסטוריה כדי להבין את
המקורות העמוקים של הרודנות ולחשוב כיצד ראוי
להגיב לה. איננו חכמים יותר מאותם אירופים שראו איך
הדמוקרטיה נכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם במאה
העשרים. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד
מן הניסיון שלהם. עכשיו זה זמן טוב לעשות זאת.
הספר הזה מציג עשרים לקחים מן המאה העשרים,
מותאמים לנסיבות של היום. 
 
 

אל תצייתו מראש

 
 
ציות עיוור מראש הוא טרגדיה פוליטית. אולי השליטים
לא ידעו תחילה כי אזרחים יהיו מוכנים להתפשר על
הערך או על העיקרון הזה. אולי למשטר החדש לא היו
תחילה אמצעים להשפיע על אזרחים במישרין בדרך זו או
אחרת. אחרי הבחירות של שנת 1932 בגרמניה, שאפשרו
לאדולף היטלר להרכיב ממשלה, או הבחירות של 1946
בצ'כוסלובקיה, שבהן ניצחו הקומוניסטים, הצעד המכריע
הבא היה ציות עיוור מראש. מאחר שמספיק אנשים בשני
המקרים העמידו עצמם לשירותם של המנהיגים החדשים,
הן הנאצים והן הקומוניסטים הבינו שהם יכולים להתקדם
במהירות לעבר שינוי מוחלט של המשטר. אחר כך כבר
לא היה אפשר לסגת מן הפעולות הראשונות של הליכה
בתלם בלי מחשבה.
בראשית 1938 , אדולף היטלר, שכבר ביסס היטב
את שלטונו בגרמניה, איים לספח את אוסטריה השכנה.
אחרי שהקנצלר האוסטרי הסכים לסיפוח, הציות העיוור
מראש של האוסטרים הוא שחרץ את גורלם של יהודי
אוסטריה. נאצים אוסטרים מקומיים תפסו יהודים ואילצו
אותם לקרצף את הרחובות ולסלק סממנים של אוסטריה
העצמאית. חשיבות מכרעת נודעה לעובדה שאנשים שלא
היו נאצים השקיפו מהצד בעניין ובהנאה. נאצים שניהלו
רשימות של רכוש יהודי בזזו כל מה שיכלו. חשיבות
מכרעת נודעה לעובדה שאחרים שלא היו נאצים הצטרפו
לביזה. כפי שזכרה ההוגה הפוליטית חנה ארנדט, "כאשר
חילות גרמניה פלשו לארץ ושכנים גויים יצאו לפרוע
בבתי יהודים, החלו יהודים אוסטרים לשלוח יד בנפשם".
הציות העיוור מראש של האוסטרים במרץ 1938 לימד
את צמרת ההנהגה הנאצית אילו מעשים הם בגדר האפשר.
כשאדולף אייכמן ייסד את הלשכה המרכזית להגירת
יהודים, הוא עשה זאת בווינה באותה שנה. בנובמבר
1938 , חיקו נאצים גרמנים את מעשי האוסטרים במרץ
וארגנו את הפוגרום הלאומי הנודע בשם ל י ל ה ב ד ו ל ח .
ב־1941 , כשגרמניה פלשה לברית המועצות, האס־אס
נקט יזמה והתחיל לחשוב על שיטות של טבח המונים
מבלי שקיבל פקודות לעשות זאת. הם ניחשו מה רצו
הממונים עליהם והראו להם מה אפשר לעשות. זה היה
הרבה יותר ממה שהיטלר העלה על דעתו.
בתחילתו, ציות עיוור מראש פירושו הסתגלות
אינסטינקטיבית למצב חדש, בלי להרהר בדבר. האם
רק גרמנים נוהגים כך? הפסיכולוג האמריקני סטנלי
מילגרם, במחשבה על מעשי הזוועה של הנאצים, רצה
להוכיח שדפוס אישיות סמכותני מסוג מסוים מסביר
מדוע הגרמנים נהגו כפי שנהגו. הוא תכנן ניסוי שיבחן
את ההשערה הזו, אבל לא הצליח לקבל אישור לבצע
אותו בגרמניה. לכן ביצע אותו תחת זאת באוניברסיטת
ייל ב־1961 — בערך באותו זמן שבו נשפט אדולף אייכמן
בירושלים על מעשיו בשואה.
מילגרם אמר לנבדקים (חלקם סטודנטים בייל וחלקם
תושבי ניו הייבן) שבמסגרת הניסוי, שעניינו למידה,
יהיה עליהם להפעיל הלם חשמלי על משתתפים אחרים.
למעשה, האנשים שחוברו לחוטי החשמל בצִדו האחר של
חלון המעבדה שיתפו פעולה עם מילגרם, ורק העמידו
פנים שהם חוטפים זרם. בשעה שהנבדקים חִשמלו
(לכאורה) את המשתתפים (לכאורה) בניסוי שעניינו
למידה (לכאורה), הם ראו מראה נורא. אנשים שלא הכירו,
ושלא היה להם שום דבר נגדם, נראו כאילו הם סובלים
מאוד — הם הלמו בזגוגית והתלוננו שהם חשים כאב
בלב. למרות זאת, מרבית הנבדקים מילאו אחר הוראותיו
של מילגרם והמשיכו להפעיל (ככל הידוע להם) זרמים
חשמליים גוברים והולכים, עד שנראה כאילו הקרבנות
שלהם מתו. גם אלה שלא המשיכו כל הדרך עד להמתה
(כביכול) של אחיהם בני האדם, הלכו משם בלי להתעניין
במצבם הבריאותי של המשתתפים האחרים.
מילגרם קלט שבנסיבות חדשות אנשים מגלים נכונות
יוצאת דופן לקבל על עצמם כללים חדשים. הם מוכנים
במידה מפתיעה לפגוע באחרים ולהרוג אותם למען
איזושהי תכלית חדשה אם רשות חדשה מורה להם לעשות
כן. "גיליתי ציות כה גדול," אמר מילגרם, "שכבר לא
ראיתי כל צורך לערוך את הניסוי בגרמניה." 
 


בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור