שבוע הספר שלי
מאת: אורנה עקאד
מחברת הספר
ואדי מילח
שבוע ספר הוא בשבילי טעם מתוק מריר של ריבה מקליפות תפוזים 778 מתוצרת בית יצחק.
שבוע הספר הוא יד בוטחת של אבא אוחזת בכף ידי הבצקית ומובילה אותי בין יצירות האמנות בשדרות ח"ן לעבר כיכר מלכי ישראל. "אבא, מה זה האורות האלה? יום העצמאות עבר. לא?"
וככל שאנחנו מתקרבים מתעצמים האורות והמוני אנשים צובאים על דוכנים מלאים בספרים. "איזו חנות ספרים ענקית, אבא!!!" ואבא צוחק ופתאום אני עוצרת ולא יודעת מאיפה להתחיל, אני רוצה הכל מהכל. אני ילדה בחנות של שוקולד, מנסה להגיע לדוכנים , מזדחלת ומנסה לפלס לי דרך בין המותניים והזרועות, כשברקע כרוז קורא: "דבורה עומר חותמת על ספריה", שלט גדול ואישה די קטנה יושבת על כיסא נועלת סנדלי אצבע תנכ"יים. האישה מחייכת וחותמת ."הי אבא, אני גם רוצה ספר עם חתימה..." ובזרועו של אבא מונח כבר ספר כסוף , עב כרס ובאותיות כחולות כתוב עליו : " משה דיין". אמא שואלת, אם הוא בטוח שהוא יקרא את כל הספר , כי אחרת חבל לקנות סתם, ואבא מבטל אותה בתנועת יד. אמא מנסה להתעניין, "אולי אני אקנה את הספר של רות סירקיס 'מהמטבח באהבה'" ואבא אומר שהוא לא שפן ניסיונות לבישולים שהוא לא מכיר. ואני רוצה קצת מדבורה עומר, אולי פוצ'ו, או פוליאנה או תום סוייר. אחר כך יושבים בקפה "סקאלה"- ידיי עמוסות בשקיות ואבא קורא בעמוד 20 בערך שמשה דיין מדי בוקר אוכל כפית אחת של ריבה מקליפות תפוזים של בית יצחק ו"ממחר בבוקר, כולנו נאכל, טוסט קלוי עם ריבה מקליפות תפוזים מתוצרת בית יצחק".
וכך מדי בוקר אכלנו – טוסט קלוי, כפית מריבת קליפות התפוזים וכוס תה. "זה בריא" אמר אבא, "ככה כותב משה דיין" ואמא מתגרה בו מדי פעם, ושואלת " נו, איך מתקדמת הקריאה? עוד לא גמרת את משה דיין? " ואבא אומר שהוא קורא לאט ומפנים כל מילה.
ואני כבר סיימתי מזמן את דבורה עומר, פוליאנה ותום סוייר ומחכה כבר בקוצר רוח לשבוע הספר הבא...
בחופשת פסח, ידעתי שמועד שבוע הספר קרב, דמיינתי שיום אחד יכריזו על שמי ואני אחתום...
באותה חופשה , אחרי הטוסט עם הריבה, אבא הלך לעבודה, הבטיח שיחזור מוקדם, חיכינו הוא לא חזר.
האבחון "דום לב".
אחרי ההלוויה, אמא הלכה למיטה וליד מקום משכבו היה מונח ספרו של משה דיין, פתוח עדיין על עמוד עשרים ומשהו...אמא סגרה את הספר ואמרה : "אני ידעתי שהוא אף פעם לא יסיים לקרוא את הספר הזה..."