ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר

שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.
להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


רשימת כתבות>
משבר מדעי הרוח - דברים שנאמרו בהשקה
Share

 

 

 


תשובה לשאלון "לשם מה נכתבים שירים ליריים?"

ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?

ובאיילות?

ובאבנים הגדולות

שבהרי ירושלים?

 

בחרתי לפתוח בשיר הזה של לאה גולדברג, משום שנראה לי שהוא מניח על השולחן באופן נוקב ובקליפת אגוז את השאלה איתה מתמודד הספר שאת צאתו לאור אנחנו חוגגים היום – לשם מה נחוצה כיום שירה בפרט, ומדעי הרוח בכלל?

הספר פורש בפנינו תחילה את תור הזהב – הממושך, ממושך מאד – של מדעי הרוח בהיסטוריה המערבית, מיוון העתיקה ועד לאירופה של סוף המאה ה־19, שבו תפשו מדעי הרוח מקום מרכזי בחינוך האדם ומכאן גם בעיצוב פני החברה. תור הזהב הזה נשמר לפי יואב "בזכות חוט משולש שלא ניתק במשך כל אותה תקופה: חינוך – בעיקר חינוך למצוינות אישיותית; היכרות קרובה עם מדעי הרוח – בעיקר שירה; והוראת מדעי הרוח, כלומר השקעה כספית, בין פרטית בין של המדינה, שתאפשר לאזרחים לעתיד לרכוש את הידע הנחוץ בתחום זה." משמעות הדבר היתה, כי במשך מאות ואלפי שנים – מרבית שנות קיומה של הציביליזציה המערבית - מדעי הרוח נתפסו כלא פחות מאשר הכרחיים להתמודדותו של האדם עם אתגרי החיים, ולכן גם לימוד מדעי הרוח נתפס כלימוד מעשי, שמסייע לאדם לממש את מטרותיו, להצליח בעולם ולהגיע למצוינות אישיותית. בהמשך לכך, עומד הספר על קו השבר שהוביל להידרדרות במעמדם של מדעי הרוח, בסוף המאה ה:19 - התמקצעות האוניברסיטאות והתנתקותן הגוברת והולכת מייעודן החינוכי. בתגובה לכך, התכנסו מדעי הרוח במגננה של "מדעיות" (לדוגמא: בביקורת הספרות), שהובילה במדרון חלקלק להדרת האנושי שעמד בלבו של התחום – וכך: לריקונו מתוכן ראוי ולתחושתם של רבים שמדעי הרוח מיותרים מכל וכל. שני ערכים נוספים שהועלו על נס במאה הקודמת ושולטים גם כיום בכיפה – מצוינות וכסף – הוסיפו שמן למדורה המאיימת לכלות את מדעי הרוח כיום, והפכה אותם לתחום מזולזל, מקוצץ ללא רחם ונשפט כל העת על פי קריטריונים שבהם מעצם טבעו אין הוא יכול לעמוד.

הספר שלפנינו איננו מסתפק בניתוח הנוקב והשיטתי של הרקע למשבר וגורמיו, אלא מוסיף ומציע דרך להתמודדות עמו, בלשונו של יואב "לשוב ולאחות את החוט המשולש שניתק, להשיב למדעי הרוח ולהוראת מדעי הרוח את הרלוונטיות שלהם באמצעות בנייה מחודשת של הקשר בינם לבין החינוך. על הביקורת בתחום מדעי הרוח לשוב ולהפוך לכלי שימושי, כלי שבאמצעותו ניתן יהיה להציע פתרונות מעשיים לבעיות ממשיות ובוערות של בני אדם בעולם". לכן מסתיים הספר בתקווה. אבל לפני שאמהר להתחמם בה, ראוי בעיני להתעכב על שאלת המשבר שבהם שרויים כיום מדעי הרוח.

השאלה הזו - בעיקר על רקע הידיעות הרודפות זו את זו על פגיעות חוזרות בפקולטות למדעי הרוח בישראל, בבחינת "עוד זה מדבר זה בא" – מטרידה כל אדם שחינוך יקר ללבו; בפרט אם הוא בא, כמוני, מתחום מדעי הרוח. ובאמת, עבודת העריכה על הספר הזה נעשתה מבחינתי מתוך הזדהות עמוקה. אבל דווקא בגלל ההזדהות הזו, והעובדה שאני שותפה ליואב באופן שבו הוא רואה את החומרה הרבה של השלכות המשבר הזה על פני האדם והחברה שלנו, מצאתי את עצמי מתקשה לנסח דברים לערב ההשקה לכבודו. הניתוח שמציע יואב בספר -  שיטתי, מעמיק, עשיר, בהיר ויסודי  - של הסיבות למשבר, ועוד יותר מכך: ההצעה שהוא פורש בפנינו כיצד לצאת ממנו, חשובים בעיני עד מאד. ועם זאת, אני מתקשה להסתפק בדברי השבח שהספר הזה ראוי להם, מפני שיחס רציני לספר מחייב בעיני להעלות את השאלה: למי הוא מיועד? במילים אחרות:  הספר הזה איננו רק ניתוח אקדמי מלומד ויפה של בעיה חינוכית-תרבותית-חברתית, אלא ספר פוליטי עם אג'נדה חד משמעית ונוקבת הקוראת לפעולה. ואם כך, הרי מבחנו צריך שיהיה גם במידת האפקטיביות שלו – לא לשכנע את המשוכנעים, אלא להצליח להשפיע דווקא על אלו שעבורם החשיבות הקריטית של מדעי הרוח אינה מובנת מאליה כלל ועיקר, וביניהם למרבה הצער גם רבים מקובעי המדיניות שבכוחם לפעול לתיקון המשבר ולמצער לצמצומו. כיצד ניתן לעשות זאת?

כיוון שתחומי הרוח מהם אני באה הם פילוסופיה וספרות, טבעי עבורי לחפש תשובות לשאלות הללו בתחומים אלו. וכיוון שהדרך שיואב מציע להתמודד עם המשבר היא "קריאה דידקטית" המשתמשת ביצירות ספרות כדי להציע פתרונות אפשריים להתמודדות עם המצב – כפי שמדגימים ניטה שוחט וסטיבן גרינבלט ש"קריאותיהם" מובאות בהרחבה בספר – בחרתי גם אני לחפש ביצירות ספרותיות ופילוסופיה פתרונות אפשריים לקושי הזה.

ראשון עלה בדעתי פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני הניהיליסט. בניגוד לדעה המקובלת אודותיו, לניטשה – מנתץ הערכים הגדול – דווקא היו ערכים חלופיים שאותם העלה על נס: הנדיבות והידידות; הגם שנתן למושגים הללו משמעות משלו. בפני ניטשה (כמוהו כפילוסופים אקזיסטנציאליסטים אחרים) עמדה בעיית השכנוע בכל עוזה, לאור העובדה שמצד אחד הייתה לו תפיסת עולם שביקש להנחיל לקוראיו ואף ראה בה מתנה גדולה לאנושות, ומצד שני החזיק בדעה כי אין אמת אובייקטיבית ותבונה אוניברסאלית - ואם כך, כיצד ניתן לשכנע את הזולת לקבל את מתנתו? הפתרון שמצא לכך ניטשה הוא הפיתוי. לכן, הידידות הנעלה הניטשאנית מכוונת לאידיאל השלמות העצמית של העלאדם, ולמרות שככלל ניטשה אינו מכיר במחויבויות וחובות כלשהן הרי בהקשר זה הוא  מרחיק וקובע כי מוטלת על האדם לא פחות מאשר חובה כלפי ידידו להניעו לחרוג מעצמו אל הטוב האפשרי הטמון בו (שעבור ניטשה משמעו לשמש לידיד "כיסוף לעלאדם"), וזאת לא ע"י חשיפה עצמית וכנות כי אם על דרך הפיתוי (ובלשונו: "התקשטות").

ברוח דומה אומר מרטין  בובר לגבי הצדקת עמדתו: "איני יכול להוכיח ואף לא לרצות להיות מסוגל להוכיח [אותה]. אני מציע את הביטוי הפילוסופי של חוויה לאלו שמכירים חוויה זו כשלהם או לאלו שמוכנים לחשוף עצמם אליה. יותר מכך איני יכול לעשות; אבל אני מסתכן ומאמין שב'לאו' זה אני נאמן למשימתי". ומדוע יש כאן "נאמנות למשימה"? משום שניסיון להצדיק את השבת מדעי הרוח ליושנה באמצעות פניה לאתוס אחר, חוץ-הומניסטי, שיצדיק אותה, בוגד בה מניה וביה. למשל: הסיסמא הנוראה שהפיץ בזמנו בנק אחד שנועדה לעודד קריאה באמצעות הסלוגן הבלתי נשכח: "תקרא-תצליח"; משמע – אם תקרא תצליח, כלומר: תצליח להרוויח הרבה כסף; העובדה שהסיסמה הזו נוסחה ואף אומצה בהתלהבות על ידי מוסדות חינוך שיזמו ולמצער נענו לשלל שיתופי פעולה עם הבנק ההוא ביוזמות שונות לעידוד קריאה בקרב הנוער, מתוך עיוורון גמור למשמעות הסיסמה הזו,  מעידה כאלף עדים על עומק המשבר שבו אנחנו מדברים.

אז הנה, למשל, דוגמא לפיתוי: מתוך מסה של אריאל הירשפלד  מתוך "המלאך, או על הערך של לימוד שירה בעל פה":

שירים הם ידידים אמיצים, כי שירים הם ריכוזי החוכמה האנושית. פילוסופיה היא אהבת החוכמה, אבל השירה היא החוכמה עצמה בריכוזה הגבוה, המזוקק והעשיר ביותר. הדיבור עליה הוא פילוסופי, אם הוא במיטבו הנדיר, אך היא עצמה – דברה של סופיה. ידידותם של השירים היא עשירה באמת והם מיטיבים להתבגר ולהתפתח לצידך, בתוכך, ברגעים רבים ובלתי צפויים הם צצים מנבכי הזיכרון לקריאתה של הרוח ומחווים דעה על המתרחש, וכשמתרוקן הלב פתאום ומתחלל מאד, הם מגיחים לפעמים כמו ביוזמם, ככלב נאמן, ומזכירים את ידידותם. אתה יכול להיעלב שעות על ספסל ההמתנה במשרדי הביטוח הלאומי, ופתאום צץ לנגד עיניך 'יפוי כח' של אבידן, ומיד, כאילו הטבילוך לרגע בנחל בהיר והרוח מצננת את שערותיך.

ולא רק במשרדי הביטוח הלאומי – גיא בכא מודרני אחד מני רבים – עשויה השירה לגאול את האדם. גם ברגעים של מצוקה ואבדן דרך גמור – למשל: במצבו האלגורי של יוסף ק. ב"המשפט" של קפקא -  יש בכוחה להושיע, ולו במעט. כפי שכותב מילן קונדרה ב"צוואות נבגדות":

ק. שקוע לגמרי בסיטואציה של המשפט שנכפה עליו; אין לו פנאי, ולו מועט ביותר, כדי לחשוב על דבר מלבדו. עם זאת, אפילו במצב ללא מוצא זה יש חלונות שלפתע פתאום, לרגע קצר, נפתחים. אין הוא יכול להימלט דרך החלונות האלה; הם נפתחים מעט ושבים ונסגרים מיד. אולם הוא יכול, לכל הפחות, לראות, להרף עין, את שירתו של העולם שבחוץ, השירה, שלמרות הכל קיימת כאפשרות נוכחת תמיד, והשולחת אל תוך חייו, חיי אדם רדוף, ברק מוכסף קטן.

אבל אין צורך להרחיק עד לסיטואציות קפקאיות קיצוניות (הגם שכידוע הרבה מטעמן ניתן למוצאן גם בסניפי ביטוח לאומי ובנקים). התבוננות בספר שלפנינו מגלה שהוא ניחן ביכולת פיתוי מרשימה. הוא לא רק מציע לנו דרך מילוט ממסלול המוביל לתהום, אלא שהדרך הזו גם יפה להפליא, ופורשת לפנינו את מיטב אוצרות הרוח האנושית. די לקרוא את הקטעים המצוטטים בו משיקספיר כדי לראות זאת. וגם בכך כוחו.

לסיום, אני מבקשת להדגיש שבעיני עיקר כוחו של הספר שלפנינו איננו ביריעה ההיסטורית והתרבותית הרחבה והעשירה שהוא פורש בפנינו, ואפילו לא בדרך שהוא מתווה בפנינו לצאת מהמשבר, המאיים בעיני על כל חלקה טובה בחברה ובתרבות שלנו. כל אלו עשירים, מרשימים, וחשובים. נחוצים. אבל לטעמי עיקר כוחו בכך שאפשר וצריך למצוא בו קריאה לנטילת אחריות למאבק להפוך את הגלגל, להחזיר את החינוך לאנושיות – מבחינה אישית וחברתית כאחד – לראש סדר העדיפויות, ולהיעזר לשם כך בעושרם וסגולותיהם של מדעי הרוח. אמנם, זו משימה קשה, קשה מאד; קל להתייאש ממנה. אבל אם פתחתי בדבריו של ניטשה על הידיד, אני מבקשת לחתום בשיר המזכיר שגם ספר יכול להיות ידיד - והספר שלפנינו יכול וגם מבקש להיות לנו לידיד  ולעזר במאבק הזה.

שיר של ישראל אלירז – "חכה לי כאן בקצה, אני מיד חוזר":


סֵפֶר נוֹפֵל לְיָדֶיךָ. אַתָּה קוֹרֵא בּוֹ וּבוֹכֶה.

וְהַסֵּפֶר אָפֵל וְגֵיהִנּוֹמִי, מִתְעַטֵּף בִּסְמַרְטוּטִים

כְּדֵי לַחֲמֹק מִמְּךָ. אַתָּה מְסַמֵּן, מֵאֲחוֹרֵי

עֵינֶיךָ, אֶת עֹנֶג הַמְּקוֹמוֹת הַשְּׁבוּרִים בּוֹ

כְּדֵי לֹא לִטְעוֹת, מָחָר, כְּשֶׁתַּחֲזֹר,

כְּשֶׁתִּגַּשׁ אֵלָיו, לִדְבֹּק בּוֹ

כְּמוֹ בְּבַיִת, מוּכָן בֶּאֱמֶת לִקְרִיאָה.

אַתָּה מַנִּיחַ לַסֵּפֶר לַעֲמֹד מוּל עַצְמְךָ,

תְּנוּעָה עֲרֻמָּה שֶׁלֹּא עָשִׂיתָ חֳדָשִׁים רַבִּים, פּוֹגֵשׁ

לְיָדָהּ אֲנָשִׁים אֲהוּבִים, מוּאָרִים, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ

יָפֶה וְנָדִיב הֶעֱבִיר עַל פְּנֵיהֶם מַבָּט מָזְהָב.

אַתָּה מַנִּיחַ אֶצְבַּע עַל שִׂפְתֵי הַסֵּפֶר,

שֶׁעַכְשָׁו אֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִים עוֹד, וּבַשְּׁתִיקָה

הַגְּמוּרָה, הַנְּמָלִית, שֶׁיָּכוֹל לְשָׁמְעָהּ רַק מִי

שֶׁאָזְנָיו נְטוּיוֹת אֶל חוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁל הַסֵּבֶל, אַתָּה אוֹמֵר

לוֹ, בִּידִידוּת, מַה שֶּׁזְּמַן רַב לֹא אָמַרְתָּ לְאִישׁ:

חַכֵּה לִי כָּאן, בַּקָּצֶה, אֲנִי מִיָּד חוֹזֵר

 

                        (מתוך קצה קשה)

 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור