היצירה הרוחנית והפובליציסטית של אבי, יעקב יהושע זכרונו לברכה (1982-1905), מתחלקת בעבורי לשתי תקופות שונות – התקופה הערבית והתקופה הספרדית, ואף שיש נושאים משותפים וזיקות ברורות ביניהן, אני מגדיר אותן כשתי תקופות נפרדות.
התקופה הערבית החלה כששלח אותו אביו, בעודו נער מתבגר, ללמוד ערבית באופן מסודר ושיטתי אצל שיח' בסילואן. כך קנה את השפה באופן רציני ושלט בה שליטה גמורה עד כדי יכולת לכתוב בה באופן חופשי.
לאחר שסיים את לימודיו בחוג לתולדות המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא החל לחקור את העיתונות הפלסטינית בתגובתה לציונות – מסוף המאה התשע-עשרה ועד הצהרת בלפור. את המחקר הזה פרסם כעבור שנים לא מעטות ובלשון הערבית בשלושה כרכים שזכו, ועדיין זוכים, להוקרתם של היסטוריונים רבים.
יחסיו הקרובים והבלתי-אמצעיים של אבי עם הקהילה הפלסטינית בארץ ישראל המריצו אותו גם לחרוג ממסגרת המחקר הטהור, ולכתוב רשימות, כתבות וראיונות בעבור היהודים והערבים כאחד, על-מנת להרבות ידע, ולקרב לבבות בין שתי הקהילות שנידונו לחיות לנצח באותה כברת ארץ קטנה.
התצלום שעל כריכת הספר, משנת 1945, שבו נראים אבי ואמי עומדים בכניסה למסגד אל אקצה ולכיפת הסלע, בחברתם של מנהל הוואקף המוסלמי והאימאם הראשי של המסגד, סימל בעבורי תמיד תקווה לימים של פיוס והבנה, אפילו במקומות שבוערים היום בתרעלת המחלוקת בין שני העמים.
אברהם ב' יהושע