מתוך סיפורו של יוהנס באיו - פליט.
יוהנס באיו נמלט מאתיופיה מולדתו ב־ 1997 בשל רדיפה פוליטית והטרדות מצד
השלטונות. לאחר דרך רצופת תלאות וקשיים הגיע לישראל, שבה קיווה לקבל מעמד
של פליט, אך עד מהרה הבין שיהיה עליו להיאבק לשם כך. ואכן, רק בתום ארבע
שנות מאבק - לרבות 23 ימים של שביתת רעב - זכה לקבל מעמד של פליט. בשנת
2004 הביאו אותו ניסיונו ורצונו לסייע לאלפי מבקשי המקלט הנמלטים לישראל
להקים את "המרכז לקידום פליטים אפריקאים", שבראשו עמד כמה שנים. המאמר
תורגם בידי זֹהר כוכבי.
***
הבחירה להגיע לישראל
בשנת 1997 נאלצתי להימלט מאתיופיה, ארץ מולדתי, בשל רדיפה פוליטית. עד
אז חייתי בסביבה תומכת, מוקף במשפחתי ובחבריי. עבדתי בעבור מפלגה פוליטית
שביקשה לקדם תהליך של דמוקרטיזציה ופעלה למען חברה צודקת יותר תוך הבעת
מחאה נגד המשטר האוטוקרטי באתיופיה. במסגרת עבודתי פעלתי לקידום השוויון,
הצדק וחופש הביטוי. עבודתי במפלגה העניקה לחיי משמעות והרגשתי שאצליח
ליצור באמצעותה שינוי חברתי. אך בשל השקפת עולמי, פעילותי הנמרצת לקידום
הדמוקרטיה והשתתפותי בהפגנות נגד המשטר הרודני והדכאני ערכו השלטונות
חיפושים בביתי, איימו על חיי, עצרו ועינו אותי. הצלחתי להימלט, אך נאלצתי
להשאיר מאחור את כל היקר לי. הרדיפה שסבלתי הייתה אישית, והיא הייתה מכוונת
אליי. בכך אני שונה מרבים ממבקשי המקלט הנמצאים כיום בישראל, הנמלטים
מסיכונים כגון רצח עם, גיוס כפוי לצבא בתנאי עבדות ומלחמות אזרחים קשות.
עד 2005 הייתי בין האפריקנים הבודדים שביקשו מקלט בישראל. בשנות
התשעים הגיעו הפליטים לישראל דרך האוויר ונכנסו למדינה באמצעות ויזות תייר
וויזות מיוחדות לעולי רגל, וכך הגעתי גם אני. מרבית הפליטים בשנים אלה הגיעו
מאתיופיה ומאריתריאה. בשנים האחרונות מרבית מבקשי המקלט אינם מגיעים
לישראל בדרך זו אלא נגזר עליהם לעבור מסע רגלי קשה דרך חצי האי סיני.
נמניתי עם בני המזל המעטים שהתאפשר להם "לבחור" את ארץ המקלט שלהם
מבין מספר מוגבל של מדינות. העובדה ש"בחרתי" בישראל נתנה לי תחושה שיש לי
שליטה בגורלי. בניגוד אליי, פליטים רבים נמלטו מארצותיהם והגיעו למדינה זו או
אחרת באופן אקראי. לפליטים המגיעים לישראל בתקופה האחרונה - בעיקר אלה
הנכנסים אליה דרך סיני - יש היסטוריה ארוכה של נדודים בין מדינות אפריקניות.
הם אינם מגיעים לישראל משום שתכננו זאת אלא משום שנקלעו למדינות עוינות
שדחקו אותם לצעד זה. לפליטים אלה אין שום תחושה של שליטה על חייהם בהווה
ובעתיד.
ידעתי שאני מעוניין לקבל מקלט בישראל יותר מבכל מדינה אחרת. חונכתי על
ברכי הרעיון שישראל היא ארץ הקודש. בדומה למרבית מבקשי המקלט מאפריקה
שהגיעו לישראל בזמנו, אני נוצרי שישראל נתפסה מבחינתו כמקום אידילי
ולכן כמקום הבטוח ביותר לבקש בו מקלט. כנוצרי שגדל באתיופיה הייתה לי
זיקה דתית ורוחנית חזקה מאוד לישראל, בעיקר לירושלים. הרקע התרבותי שלי
והחינוך שקיבלתי יצרו אצלי, וכן אצל עמיתיי, ציפיות גבוהות מאוד מישראל.
ציפינו שבארץ הקודש נזכה לקבלת פנים חמה וליחס הולם. זו הייתה אחת הסיבות
העיקריות לכך שפליטים אתיופים ואריתריאים העדיפו להגיע לישראל. עם הגיענו
התברר לנו שכגודל הציפייה כן גודל האכזבה.
רציתי להגיע לישראל גם בשל היותה מדינה מפותחת בעלת משטר דמוקרטי
יציב וגם בשל היסטוריית הפליטוּת של העם היושב בה. הרעיון להימלט לישראל
נטע בי תחושת ביטחון וודאות, בעיקר לנוכח השואה שחווה העם היהודי. הנחתי
שהישראלים, יותר מכל עם אחר, יקדמו בברכה את פניהם של מהגרים שעברו
חוויות דומות על בשרם. משנודע לי שישראל חתומה על האמנה בדבר מעמדם
של פליטים הנחתי שפליטים זוכים בה ליחס הוגן ואנושי. יתרה מזו, בימיי הקשים
באתיופיה חשבתי שישראל היא ארץ מיוחדת אשר בה אנשים מיוחדים שיקדמו את
פניי בברכה ויבינו את הדיכוי, את הרדיפה ואת הפחד שחוויתי. אילו ידעתי אז מה
שאני יודע היום על מצב הפליטים בישראל סביר מאוד שהייתי בוחר מדינה אחרת
לבקש בה מקלט.
ימיי הראשונים בישראל
המציאות הכתה בי מיד עם הגיעי לישראל. חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. חייתי
ברחוב, פשוטו כמשמעו, ולא ידעתי למי ולאן אפנה. הרגשתי שמבחינת הרשויות
והחברה בישראל אני לא קיים. אט אט התחלתי להבין, דבר שהוא נכון במידה
רבה גם בנוגע למבקשי מקלט המגיעים לישראל כיום, שפליטים שהצליחו להגיע
לישראל אינם זוכים ברובם לשום סיוע מארגונים ממשלתיים או מארגוני המגזר
השלישי. רוב הפליטים זכו להתעלמות ולא קיבלו שום תמיכה סוציאלית, טיפול
רפואי, דיור או כל סוג של מידע וייעוץ על החיים בישראל ועל תהליך בקשת
המקלט. הגעתי עם כל חסכונותיי, אבל הם הספיקו לימים אחדים בלבד. אני זוכר
את היום שבו אזל כספי ולא ידעתי היכן אבלה את הלילה הבא. הייתי מבועת.
ברגע שהפנמתי את המציאות ניסיתי לתכנן את צעדיי ולהתמודד עם המצב. מדי
פעם פגשתי אפריקנים ברחוב וביקשתי מהם מידע וסיוע. התמיכה שהעניקו לי
עמיתיי האתיופים, שהיו נדיבים דיים כדי לקדם אותי בברכה ולעזור לי, הצילה אותי.
כמו מרבית הפליטים האחרים בזמנו, עוד קודם שקיבלתי מעמד של פליט הצלחתי
לעבוד לפרנסתי בעבודה לא חוקית. עד שלהי שנות התשעים לא חייתי בפחד מפני
גירוש או הטרדה מצד רשויות ההגירה. אמנם בשנים ההן עדיין לא היו בישראל
מוסדות שעסקו בסוגיית המקלט, והמדינה לא העניקה למבקשי מקלט מעמד של
פליטים, אבל הפליטים היו מסוגלים לשרוד מבחינה כלכלית. בשנים האחרונות
השתנה מצב זה עקב מספרם הגדל והולך של אנשים המחפשים מקלט בישראל
ועקב נוכחותם הגוברת של אנשי משטרת ההגירה, כמו גם בשל אכיפת האיסור על
העסקת עובדים לא חוקיים. מבקשי מקלט המגיעים כיום לישראל צריכים להיאבק
כדי לקיים את צורכיהם הבסיסיים כגון מזון, דיור ועבודה, שכן קשה יותר למצוא
מעסיקים שיסכימו להעסיק עובדים לא חוקיים, ואשרות העבודה מחולקות במשורה.
במציאות זו, גם כיום, הרשתות הקהילתיות הן מקור תמיכה עיקרי למבקשי מקלט.
זמן מה לאחר בואי לישראל הצלחתי סוף סוף לאתר את משרד נציבות האו"ם
לפליטים ( UNHCR ). ברגע שהיה ברשותי מספר הטלפון התקשרתי לנציבות
ונאמר לי שאוכל לקבל טופס בקשת מקלט אצל השומר בשער המשרד. ביקשתי
עזרה במציאת דיור, אך לא קיבלתי שום סיוע, עצה טובה או מידע הנוגעים לחיי
החדשים בישראל. עם החזרת טופס הבקשה קיבלתי מסמך בן שלוש שורות המאשר
שהגשתי את טופס הבקשה למקלט בישראל (אשר כיום אינו מחולק עוד). המסמך
לא שימש אשרת כניסה או אשרת שהייה, ולמעשה לא היה לו שום תוקף רשמי
בישראל. מדי פעם עצרה המשטרה אנשים אף שמסמך זה היה ברשותם. התקופה
שבה חייתי בישראל כשאין ברשותי שום מסמך בר תוקף המעיד על זכותי לשהות
כאן זכורה לי כחוויה מפחידה.
פעם, בספטמבר 2001 , נעצרתי במעבר רמות בדרכי לעבודה. נתבקשתי להציג
את מסמכיי, אך כשמסרתי לחיילים את האישור שקיבלתי מנציבות האו"ם לפליטים
בצירוף הדרכון הם לא הבינו את פשרו. הם יצרו קשר עם המשטרה וביקשו שיבואו
לעצור אותי. בינתיים החזיקו אותי שם שעות, בקור. אחד החיילים נתן לי מעיל
צבאי, וכך יכולתי לשמור על חום גופי. בסופו של דבר הם שחררו אותי משום
שמשטרת ההגירה לא הגיעה. אירוע זה הוכיח לי שהמסמך שקיבלתי מהנציבות
אינו מוכר על ידי השלטונות. רק המזל הציל אותי ממעצר באותו יום.
בחודשים הראשונים לשהותי בישראל הגעגועים לבני משפחתי שהשארתי מאחור
הקשו עליי מאוד, אך בשל התנאים הקשים לא יכולתי לשמור אתם על קשר ולא
ידעתי דבר על גורלם. בהמשך נודע לי שאחדים מהם מצאו מקלט במדינות אחרות.
באותם ימים הייתי מודאג מאוד ממה שצופן לי העתיד. לא ידעתי אם או מתי
תתקבל בקשת המקלט שלי. חייתי בתחושה שגורלי ועתידי נתונים בידי הרשויות
ובידי נציבות האו"ם לפליטים. על תחושות אלו של חוסר ודאות אני שומע גם
ממבקשי מקלט אחרים השוהים בישראל. נראה לי שאצל חלקם אי־הוודאות קשה
אף יותר משום שעד לאחרונה חלק ממבקשי המקלט - האריתריאים והסודנים - לא
היו זכאים כלל להגיש בקשת מקלט אישית אלא היו מוגנים בהגנה קבוצתית שמועד
פקיעתה אינו ידוע.
קהילת הגולים האתיופים בישראל, שפעילותה החברתית התרכזה סביב הכנסייה
האתיופית בירושלים, הייתה לי מקור תמיכה משמעותי בימים הקשים הללו.
בעבור פליטים נוצרים כמוני, הכנסיות האפריקניות הן מקור סיוע חשוב חרף
הקשיים העומדים בפניהן. במקרים רבים מדינת ישראל אינה מכירה בכנסיות
אלה משום שהן אינן נתמכות על ידי ממשלותיהן ולמנהיגיהן אין מעמד משפטי
מוסדר בישראל. אולם לכנסייה האתיופית מעמד שונה, שכן זה זמן רב רואה בה
ישראל מוסד דתי רשמי ויש לה יחסים מצוינים עם המדינה. חרף מעמדה האיתן
לא הכנסייה מעניקה את התמיכה כי אם חברי הקהילה, המשתמשים בכנסייה כאתר
התכנסות, החלפת מידע והענקת תמיכה רגשית וכספית לחברים המתמודדים עם
בעיות קשות של מוות וחולי. 1 אכן, בעזרת חבריי האתיופים שפגשתי בכנסייה
האתיופית בירושלים מצאתי במהרה מקום לגור בו, עבודה וחיי חברה ששימשו לי
משענת משמעותית בימיי הראשונים בישראל.
במקרה של מבקשי מקלט אתיופים יש עניין נוסף, ההופך את מצבם מורכב
יותר: פנייה של מבקש מקלט לקבלת מעמד של פליט באמצעות נציבות האו"ם
לפליטים יוצרת מתח בין מבקש המקלט לכנסייה האתיופית. הכנסייה האתיופית
האורתודוקסית ברחבי העולם נמצאת במקרים רבים בשליטת ממשלת אתיופיה,
המגלה באופן טבעי חשדנות כלפי נתיניה המבקשים הגנה במדינה אחרת. במובן זה,
הכנסייה האתיופית ממלאת תפקיד פוליטי רב חשיבות. כמעט אין סיכוי שמנהיגי
הכנסייה ואנשי הכמורה מכנסיות אתיופיות מחוץ לאתיופיה, הנמצאות בשליטת
הממשלה, יעניקו עזרה לאדם המבקש מעמד של פליט במדינה המארחת אותו.
גם הכנסייה האתיופית בישראל נמצאת בשליטתה המלאה של ממשלת אתיופיה.
עם זאת, בישראל מעניקים חברי הקהילה של הכנסייה האתיופית תמיכה לכל
אתיופי, ללא קשר למעמדו כפליט. למיטב ידיעתי, בכנסיות אפריקניות אחרות,
כגון אלה של הקהילות הסודנית והניגרית, המצב שונה, שכן כנסיות אלה, כמוסד,
כן מעניקות סיוע לפליטים ולחברי הכנסייה.
[...]
ציפיות משתנות: האתגרים החדשים העומדים בפני פליטים
שהגיעו לישראל לאחרונה
עד שנת 2013 הגיעו לישראל אלפים רבים של מבקשי מקלט אשר, כפי שציינתי
קודם, אופן הגעתם וסיבות הגעתם שונים מאוד מאלו שלי. בגלים הראשונים היו
מרבית האנשים שהגיעו לישראל סודנים שחלקם נמלטו מפני רצח העם בדרפור.
זמן קצר לאחר מכן הגיעו מאריתריאה אנשים שנמלטו מפני חובת השירות הצבאי
שאינה תחומה בזמן ומפני הפרות אחרות של זכויות אדם במדינתם.
בשנים האחרונות ישנה עלייה ניכרת בהפליה, באלימות ובעינויים כלפי פליטים
אפריקנים השוהים במצרים, הן מצד הממשלה הן מצד האזרחים. מצב זה דוחק
אותם להגיע לישראל. נוסף על כך נפתחו נתיבים חדשים להברחות ולסחר בנשים
לישראל. כך הגיעו לישראל בתוך כשש שנים יותר משישים אלף איש ואישה,
בעיקר מאריתריאה ומסודן.
בשנים 2007 – 2008 אירע משבר אשר הביא לנקודת מפנה במצב הפליטים
בישראל. בתוך חודשים ספורים הגיעו לישראל אלפי מבקשי מקלט ופליטים.
מאות מהם נותרו ללא קורת גג וגרו ברחובות הערים הגדולות. הממשלה החלה
לנקוט מדיניות מעצר של מבקשי מקלט, 7 אבל משהתמלאו בתי הסוהר עד אפס
מקום החלו לשחררם באופן אקראי. בהנחיית המרכז לקידום פליטים אפריקאים
החלו קהילות הפליטים להגיב למדיניות זו באמצעות הקמת בתי מחסה לשעת
חירום, הגשת סיוע הומניטרי וניהול קמפיין להעלאת המודעות לנושא. בתחילה
הגיבה החברה בישראל באופן חיובי ותרמה בנדיבות לפעילותנו. המרכז לקידום
פליטים אפריקאים הצליח להגיע למקבלי החלטות מרכזיים בפוליטיקה הישראלית
ונציגיו נפגשו עם חברי כנסת ועם פקידים ממשלתיים בכירים כדי להעלות את
מודעותם למצב ההומניטרי המידרדר והולך וכדי ליצור הליך בקשת מקלט הוגן.
בראש ובראשונה יש לציין את יוסי קוצ'יק, המשמש כיום יועץ אסטרטגי בכיר
לגורמים פרטיים וממשלתיים שונים. קוצ'יק, ששימש מנכ"ל משרדו של אהוד ברק
בתקופת כהונתו כראש ממשלה, תרם רבות לשינוי החיובי במצב הפליטים. בין
שאר הישגיו הוא הצליח להשיג אישורי עבודה לאלפיים מבקשי מקלט. דבר זה היה
הצלחה עצומה, שכן הוא אפשר למבקשי המקלט הללו לפרנס את עצמם. לקוצי'ק
היה גם חלק מרכזי בהחלטה לקיים פגישות התייעצות שגרתיות בין הארגונים
הנוגעים בדבר לבין גופים ממשלתיים, לרבות ארגונים מהמגזר העסקי ומהמגזר
השלישי. את ההתייעצויות השבועיות שעסקו בתיאום צעדינו תוך תגובה משותפת
למצב הובילה יעל דיין, שהייתה אז סגנית ראש עיריית תל אביב. שעה ששום רשות
מקומית בישראל לא תמכה בקידום זכויות הפליטים התירו לנו יעל דיין ועיריית
תל אביב להשתמש במקלטי העירייה כדי לשכן בהם פליטים חסרי קורת גג. נוסף
על כך פעלה דיין ללא לאות לשיפור תנאיהם של מבקשי המקלט בישראל.
סוגיית הפליטים עלתה על סדר היום הציבורי, אבל מרבית הפוליטיקאים ומקבלי
ההחלטות בישראל הגיבו באופן מתגונן ולא תמכו בקידום זכויות הפליטים.
הופתעתי מכך, משום שבעבר הגיבו מנהיגי ישראל באופן שונה. מנחם בגין,
למשל, הכריז כי "טבעי בשבילנו להעניק לכם מקלט בארצנו שכן זוהי המסורת
האנושית היהודית". 8 בגין אמר את הדברים הללו ב־ 1977 , בעת שהורה להעניק
מקלט ל"אנשי הסירה" שנמלטו מהשלטון הקומוניסטי בווייטנאם.
בפני כלל הפליטים לא עמדה בחירה של ממש אם להגר ממדינתם או להישאר
בה, אך בעוד לחלק מהפליטים הוותיקים עמדה הזכות לבחור את המדינה שיברחו
אליה, מרבית הפליטים שהגיעו לישראל לאחר 2005 לא בחרו להגיע דווקא לכאן.
הם נדדו בין מדינות אפריקניות בחיפוש אחר ביטחון והגנה, מוכנים להתיישב בכל
מקום שבו ימצאו חוף מבטחים. לדוגמה, פליטים אריתריאים רבים חצו את הגבול
לאתיופיה אבל מצאו את עצמם במחנות פליטים מסוכנים ולכן המשיכו במסעם
לסודן ולמצרים, וגם בהן לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. מצב זה חייב אותם
להמשיך לחפש אחר מקום בטוח יותר. לאחרונה התברר שחלק מהאנשים שהגיעו
לישראל נחטפו למדינות אפריקניות והגיעו לישראל בלי שבחרו בכך, כלומר,
הגיעו לכאן ביוזמת החוטף.
[....]
קהילות מפולגות
עם הזמן יצרו לעצמם הפליטים בישראל קהילות ורשתות תמיכה המבוססות
על לאום, על אזור מוצא ומגורים, על אתניות ועל שייכות דתית. קהילות אלו
התקיימו בצמוד למרכז לקידום פליטים אפריקאים והשלימו את פעילותו ואת
מאמציו לסייע לפליטים. מצד אחד, היעדר מערכת תמיכה לפליטים הממומנת
בידי המדינה מעודדת יצירת רשתות תמיכה מבוססות קהילה; מצד שני, מדיניות
הממשלה מחלישה את הרשתות הללו בשל יחסה הלא שוויוני לפליטים וגורמת
למתחים ולעתים אף לקרע בתוך קהילות ובין קהילות. לדוגמה, בספטמבר 2007
העניקה ממשלת ישראל מעמד של תושבות זמנית למספר מוגבל של כמה מאות
פליטים מדרפור בעוד מבקשי מקלט אחרים מדרפור נותרו ללא מעמד חוקי, אף
שמבחינה משפטית טענותיהם זהות.
ועוד, מאז 2005 עומדים האירועים בדרפור במוקד התעניינות הקהילה הבין־
לאומית, המחשיבה את הנעשה שם לרצח עם. עקב כך, כמה מאות ממבקשי
המקלט הראשונים שהגיעו מדרפור הוכרו כניצולי רצח עם וכפליטים הזקוקים
להגנה והוענק להם מעמד בישראל בלי לבדוק את נסיבותיהם האישיות. היחס
המועדף והמעמד החוקי אשר קבוצה זו זכתה להם עוררו קנאה בקרב פליטים
ממקומות אחרים באפריקה ובעולם בכלל, שבהם מתרחשים עימותים בעלי השפעה
הרסנית דומה אך משום מה כמעט אינם מדווחים ואינם זוכים להתעניינות ציבורית.
כך, רבים ממבקשי המקלט האריתריאים והדרום־סודנים שהגיעו לישראל סמוך
לאחר הגעת הפליטים מדרפור חשים שאינם זוכים ליחס שווה לא מפקידי הממשל
ומהציבור בישראל ולא מארגוני המגזר השלישי ומארגוני הסיוע. מתחים מסוג
זה בין הקהילות ובתוכן, הנוצרים עקב מדיניות לא עקיבה של הממשלה ויחס לא
שווניוני של ארגוני המגזר השלישי, מחלישים את לכידותה של קהילת הפליטים.
פליטים המגיעים לישראל בתקופה האחרונה נאלצים להתמודד עם אתגרים לא
פשוטים בחיי היומיום - אתגרים רבים מאלו שאנו, הפליטים הוותיקים, התמודדנו
עמם בעבר. בעוד הפליטים הוותיקים מצליחים לשרוד לא רע יחסית מבחינה
כלכלית, החדשים נאבקים כדי למצוא עבודה, מזון ודיור. את עיקר התמיכה הם
מוצאים בקהילותיהם, בכנסיות ובקהילות המאמינים שאליהן הם משתייכים, והם
מצליחים לשרוד בסיוע משפחה וחברים. ואולם חרף מאבק ההישרדות המחריף
בחיי היומיום, בעיני רוב הפליטים בישראל מצבם טוב מזה של פליטים החיים
במדינות שבהן שהו קודם שהגיעו לישראל. למשמע השאלה האם החיים במצרים
טובים מאשר בישראל תתקבל לרוב תשובה דומה לזו שקיבלתי בריאיון שערכתי
עם פליט בשנת 2007 :
במצרים הצלחתי לשרוד איכשהו, תמיד מצאתי דרך להשיג מזון שהספיק לקיומי. אבל
לא יכולתי לשאת את הגזענות היומיומית, את ההפליה, את ההטרדות מצד המשטרה ואת
הפחד מפני גירוש. הותקפתי משום שאני שחור. בישראל המצב הפוך, אנו חופשיים. אנו
יכולים לנוע בחופשיות ללא פחד שיתקיפו אותנו, שיטרידו אותנו או יגרשו אותנו. אך
החיים כאן קשים, לפעמים אין לי מה לאכול ואין לי איפה לישון. 10
עם זאת, מבצעי המעצר ההמוניים המתרחשים מעת לעת מוסיפים לקושי הכלכלי
היומיומי גם אי־ביטחון בנוגע לעתידם ולחירותם של מבקשי המקלט. נוסף על כך,
גם בישראל החלה לאחרונה הגזענות כלפי פליטים אפריקנים להרים את ראשה,
וביטוייה מתרבים והולכים. פוליטיקאים נושאים דברים גזעניים כלפי מבקשי
מקלט, מכנים אותם בכינויי גנאי קשים ומייחסים להם התנהגויות שליליות. רבנים
דוחקים להימנע מלהשכיר להם דירות, וגורמים רשמיים מזהירים מהעסקתם.
אפילו בתי המשפט פועלים בנוגע למבקשי המקלט בצורה מכלילה וגזענית. 11
מתייחסים למבקשי המקלט כאל איום, ולעתים אפילו כאל איום קיומי לאומי, כזה
שיש להרחיקו - לגרשו או לכל היותר להניח לו להתקיים במתחם כליאה בדרום
הארץ.
אחת הבעיות המשותפות בישראל לפליטים "ותיקים" כמוני ולפליטים "חדשים"
היא חוסר היעילות של תהליך בקשת המקלט, המכונה "הליך קביעת מעמדו של
פליט" ( Refugee Status Determination ). בעבר התבטאה הבעיה בהיעדר
גישה למערכת, וכיום היא מתבטאת בתקופות המתנה ארוכות ובנטייה לדחות את
כל בקשות המקלט. כל מבקשי המקלט בישראל נתקלים בבעיות הללו. בשנים
האחרונות גברה תכיפותן של ההרעות באשרות השהייה הניתנות למבקשי מקלט
"ותיקים" ובמעמדם. לדוגמה, חלק ממבקשי המקלט הוותיקים שקיבלו אשרת
ב/ 1, שהתירה להם לעבוד, מקבלים לאחרונה רק "מסמך שחרור בתנאים" שאינו
מתיר להם לעבוד. במילים אחרות, חלק מהוותיקים מקבלים כיום אשרה הזהה לזו
שמקבלים ה"חדשים" - אשרה המקנה דבר אחד בלבד: הגנה מפני גירוש.
עם הפנים קדימה
חרף הקשיים הרבים העומדים בדרכם של מבקשי המקלט והפליטים בישראל
אנו ממשיכים להעניק זה לזה תמיכה וסיוע בהיקף נרחב. ללא רשתות התמיכה
הקהילתיות היה מצבם החברתי והכלכלי של הפליטים גרוע הרבה יותר; מצב זה
היה מטיל מעמסה כבדה על מדינת ישראל.
מדינות אחרות במערב מבקשות לעודד את עצמאותם של הפליטים ולהופכם
לחברים יצרניים בחברה. הן עושות זאת בין השאר באמצעות תמיכה בארגונים
מבוססי קהילה המנוהלים בידי פליטים - ארגונים שברשותם משאבים החיוניים
לסיוע לפליטים חדשים. הענקת שירותים וסיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בדרך
זו היא שיטה יעילה. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תתכנן לטווח ארוך ותשכיל
להשתמש בארגונים הקהילתיים ולתמוך דרכם במבקשי המקלט החדשים. הענקת
שירותים סוציאליים באמצעות ארגוני פליטים תעודד ותחזק את אסטרטגיות
הסיוע העצמי ואת התמודדות הקהילות. דבר זה גם יתרום לשיפור תדמיתם
של הפליטים בעיני הציבור הישראלי, שרובו רואה בו נטל על כתפי החברה,
וגם יאפשר להם להביא תועלת לחברה בישראל. רובנו מעוניינים לגמול לחברה
בישראל תמורת האירוח שאנו זוכים לו; עד שיגיע היום הזה ימשיכו מבקשי מקלט
ופליטים בישראל במאבקם הפעיל להשגת זכויות יסוד ובניסיון ליצור דיאלוג עם
החברה בישראל.