ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
 
בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין
בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת.
נטע הלפרין על את המוות אני רוצה לראות בעיניים | אורית וולפיילר
 
 נובלה רגישה ומדוייקת שמצטיינת בשפה ובגיבורים ייחודיים
חבצלת פרבר, ב"מקור ראשון" , על חלק כמו מים | טלי שמיר ורצברגר
 

זרם חילופין של חום-קור
"קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה... ...הספר מרתק ומפעים". נסים קלדרון ממליץ על אִתי החיים משחֵק הרבה

 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
כשפרצה המדינה | דליה רביקוביץ
Share
לצד שיריה פרסמה דליה רביקוביץ במשך כיובל שנים רשימות ומאמרים בעיתונים ובכתבי עת, במגוון נושאים: החל בביקורות ספרים, עבור בתגובות על אירועים אקטואליים ופוליטיים וכלה ברשימות אישיות על ילדותה ועל משפחתה.
הרשימות שניתנו בספר זה - הזהב ותפוחי האדמה -  מביאות קול מרתק שלה, המפתיע בידענותו, בסמכותיותו ובגילוי לבו. 
מֵעֵבֶר לַהיכרות המחודשת עם המשוררת הנודעת, מזמנות הרשימות שנאספו כאן גם מסע בתרבות העברית והישראלית מבעד לעיניה של יוצרת דעתנית ומעורבת.
 
הזהב ותפוחי האדמה / דליה רביקוביץ 



דליה רביקוביץ
כשפרצה המדינה
('אַת', מדור "דעת מיעוט", שנה שנייה, מס' 14 , אייר תשכ"ח, מאי
1968 , עמ' 19-18 . כותרת הרשימה במקור: "לפני עשרים שנה". הכותרת
החלופית ניתנה בידי העורך כמחווה לַספר מאת נתיבה בן־יהודה שזהו
שמו. זיכרון הילדות המתואר כאן הוא מן הימים שרביקוביץ התגוררה
בקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל)

תוצאת תמונה עבור הכרזת המדינה
פרצוף של ילד התפרץ מבעד לדלת הכיתה וצווח: "יו־וווווו, אלה עוד
לומדים! כולם רוקדים בחוץ".
סוף־סוף נגלה מקורו של השאון המוזר שהיה מתחולל בחוץ מזה
דקות אחדות. התרוממנו ממקומותינו ברעש גדול, הודפים קדימה
כיסאות ושולחנות. כיתה ו"ו מצטרפת לחוגגים.
הייתה זו שעה מוקדמת, שבע וחצי בערך. השיעור שנקטע באמצע
היה שיעור בוקר, שפירושו השיעור הראשון שלפני ארוחת הבוקר,
ופירושו שחצי כיתה עדיין מתנמנמת והחצי השני מת מרעב.
על רחבת האספלט שלפני בנייני הכיתות התגלגלו ונפרסו מעגלים
אחדים של רוקדי הורה, ובהם כל בחור וטוב מבין תלמידי בית הספר.
הרגליים רקעו בחוש־קצב מפותח על האספלט הנוקשה מצינת הבוקר
והמרובץ בטל שיבש. מסביב עמדו כמה "מטפלות" בסינורים אפורים
ומכוערים, מתמוגגות מנחת למראֶה הנוער המקפץ.
ובעוד אני מבררת עם הציבור, לשמחה מה זו עושה, נתבשרתי
בשורה שהייתה קשה לי מאוד. עצרת האומות המאוחדות, כך סיפרו לי,
החליטה ברוב קולות על הקמת מדינה יהודית לאחר חלוקת ארץ ישראל
המערבית, לנו ולצרינו, פחות או יותר חלק כחלק. ואילו אני בגיל
אחת־עשרה הייתי מתומכיה המובהקים של ארץ ישראל השלמה ושל
סִסמאות "אף שעל אדמה" וכו', הידועות כיום בציבור, ואין צורך לחזור
עליהן. אמנם היכרותי עם מולדתי האהובה נערכה בעיקר באמצעות
המפה המצוירת על בולי הקרן הקיימת וקצת באמצעות בולי הדואר של
המנדט, עם ציורים של קבר רחל ומגדל דוד, אך כבר שנים אחדות הייתי
בעלת הכרה פוליטית. תמכתי תמיכה נאמנה במה שנתכנה אז "ארגוני
הטרור" או "הפורשים", שפירושם בלשון ימינו האצ"ל והלח"י.
"אני רק מקווה שהאצ"ל לא יסכים", שידרתי בזעף לגילה חברתי,
שגם היא, כמוני, הייתה ממעריצי הטרור. כדי שלא יהיה ספק שהחלטת
האו"ם אינה מוצאת חן בעיני, הקפדתי לקמט את מצחי כל היום, כדי
שכולם יבחינו בארשת הזעף שעל פנַי. למרות ההבעה הרצחנית שעל
פנַי לא הצלחתי להשבית את שמחתו של אף אחד. בימים ההם הייתי
בטוחה שהניגוד ביני לבין החוגגים והמרקדים נבע מתוך חילוקי דעות
ואמונה, אבל כיום אני סבורה שצערי על החלטת האו"ם נבע גם מזה
שלא ידעתי לרקוד.

 

תוצאת תמונה עבור הכרזת המדינה

אין דבר שמשכיח שמחה יותר מן השגרה, ובייחוד שגרה שפירושה
לנכש דונמים של גזר וסלק. ערב אותו יום כ"ט בנובמבר היה ערב רגיל.
למחרת הותקף בידי אנשי כנופיות אוטובוס יהודי שעלה ירושלימה.
זו הייתה תחילתה של מלחמה איומה וממושכת, מלחמת גוש עציון,
דגניה, משטרת עיראק סווידאן וקרב לטרון, מלחמה שלא ידעתי עליה
דבר וחצי דבר עד שנסתיימה.
החורף התחיל. מדי יום היו העיתונים מוצפים ידיעות על התנקשויות
ורציחות מן המארב. שיירות הותקפו. לא היה יום שאין בו מת. היינו
אז שש־מאות אלף, עם נשק מגוחך, ועם מדינה שאינה אלא תוכנית
של קבלן על הנייר. כל הדברים האלה היו ידועים לי אולם לא נתפסו
אצלי במוחש. שקעתי לתוך חורף שתחילתו בסתווניות וסופו בכלניות
ואמצעיתו קור צורב. החורף הֵחֵל והעמיק. התחבורה מן השפֵלה כמעט
נפסקה או שהתנהלה במשוריינים. אלמנה אחת שהתגוררה בתל אביב
וחינכה את שני ילדיה בקיבוץ עוד המשיכה להגיע מדי שבת במשוריין,
אבל מלבדה כמעט שלא היו אורחים. לגבי ילדי קיבוץ באותו זמן היה
פירוש הדבר שאין שוקולדה.
כולם שנאו את האנגלים, וכן גם אני. בכיליון עיניים ציפינו ליום
שבו יעזבו את הארץ וישאירו אותנו עם המדינה, או לפחות כך נצטייר
הדבר בדמיוננו. האיבה לאנגלים באה אלינו בירושה מן המבוגרים
שידעו את הברוטליות של "השבת השחורה", שבת של חיפושי נשק
ביישובים, ואת המכלאות בלטרון וברפיח. היינו שרים שירי גנאי על
ה"כלניות", שהן הצנחנים האנגלים, חובשי כומתות אדומות, ושונאים
נורא ללמוד אנגלית שהיא שפת אויבינו וצוררינו. אבל האמת היא
שאנחנו, הילדים, לא פחדנו מהם. הרגשנו ש"המשעבד הזר" לפחות בא
מארץ תרבותית ולא יפגע בנו לרעה. מן הערבים, לעומת זאת, פחדנו.
הפראוּת שלהם, האקסטזה המדברית שליוותה את חגיהם וימי האבל
שלהם, הייתה ממשות ולא שמועה בלבד.
המלחמה הגיעה אלינו לעמק יזרעאל רק טיפין־טיפין. באחד מימות
החורף הראשונים נערך קרב על הגלבוע ובו נהרגו שניים מצעירי המשק.
השמועה אמרה שבבואם מן המערב סִנוורה אותם השמש במזרח וחשפה
אותם לעיני הערבים. היו ימים אחדים של אֵבֶל והדבר הוסח מדעתי.
יחידות הפלמ"ח ששהו במשק משנת 46 ', אם אינני טועה, נעלמו.
כנראה עברו לגזרות החזית.

*

הטנקים הסוריים הגיעו עד דגניה. במשמר העמק התחוללו קרבות ורמת
יוחנן נאבקה בחֵילות קאוקג'י. על מה שקרה בדרום אפילו לא היה
מושג. שמעתי פעם את השם "'כיס' פלוג'ה" וידעתי שירושלים במצור,
אבל זה לא נראה לי אמיתי, משום שלא תיארתי לעצמי שאפשר לשים
מצור בלי טיטוס ואספסיאנוס. עד היום אני מתפלאת כמה ילדים אינם
חשים במה שרחוק מן העין, ואצלנו בעמק יזרעאל המזרחי שררו שלווה
וביטחון גדולים יותר מאשר היום, כשאנשי פַתְח מתארחים שם מדי
לילה. היה זה חבל ארץ שכולו שדות־חריש בעלי צבע כהה, פרדסי
אשכוליות )תפוזים אינם מצליחים בקרקע הכבדה(, שדות שעורה
ירוקה־חיוורת, והמון גזר וסלק.
בכל זאת עמדה מתיחוּת באוויר. לילה אחד העירה אותי אמי
בדרישה נמרצת שארד למקלט. מפגיזים אותנו מג׳נין. הבנתי את תוכן
המילים, אבל התחננתי שתיתן לי להמשיך לישון. במקלט היה קר. כמו
ריצ'רד השלישי הייתי מוכנה למסור את חיי במחיר שעת שינה. אבל לא
הכרתי את המחזה ואת הלילה סיימתי במקלט. בבוקר התברר שצדקתי.
כמה פגזים נפלו בין האשכוליות ואחד בחרובים. הגנרלים בג'נין פספסו
קשות.
בוקר אחד הופיע בשמינו הצחים והקרים מטוס מצרי בודד. שום
מטוסים של צה"ל לא יצאו לקראתו. אינני יודעת אם צה"ל היה קיים,
אבל מטוסים בוודאי שלא היו לו. גם תותחים לא כל כך. שני התותחים
שהצילו את דגניה נלקחו ממוזיאון והוחזרו אליו. ובכן, מעלינו מזמזם
המטוס כמו יתוש חורפי ואנחנו יושבים בחפירות הגנה בצוות כיתתי
מלא, עם אמי שהיא מורתנו, ולומדים תנ"ך, כי זה מה שאמי מלמדת,
והיתוש הממזרי מגיע עד הוואדי שבין גבע וכפר יחזקאל ומטיל בנחת
את הפצצות, ואחר כך חוזר לבסיסו ומטעין שוב פצצות ומזמזם מעלינו
וחוזר אל הוואדי ומטיל את הפצצות וחוזר חלילה עד הצהריים, עד
שהוא מתעייף, ואנחנו לומדים תנ"ך כי זה מה שאמא שלי מלמדת
ולמרבית הפליאה זה עוזר. כלומר לא לתנ"ך אלא לנו, משום שההפצצה
לא השאירה עלינו כל רושם. גם לא על הוואדי.
באביב הוכרזה הפוגה ראשונה, אם אינני מבלבלת את היוצרות.
באחד החמסינים נערך קרב לטרון הנורא שבו מתו מאות אנשים, רובם
עולי קפריסין שלא קיבלו הכשרה צבאית מספקת. לא ידעתי על כך
דבר. ביום האחרון לפני ההפוגה נהרג מוטי, בנו של אחד מחברי המשק
הבכירים. שוב נשתרר אבל כבד ומוחשי, אבל עדיין לא ידעתי לקשר
את הדברים. לגבי הייתה מלחמה לחוד ואבל לחוד.
לפעמים אני תוהה האם הייתי שקועה בשנת חורף ממושכת שלא
הרגשתי בכלום, או אולי זאת דרכם של ילדים. החיים היחידים שהיו לי
היו חיים של דמיונות והזיות לעתיד, שהכנתי בחריצות רבה ובשותפות
עם גילה. אבל היה בכך דבר נוסף. החינוך הציוני־המשיחי שקיבלנו לא
השאיר לנו מקום לספק בצדקתם של היהודים ולכן גם בניצחונם. אפילו
לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה קשה כל כך. היינו בעיני עצמנו עַם סגולה
ובחירה, ולמדנו שסוף הצדק לְנַצֵּחַ. לכן היינו פטורים מדאגה. לא הבחנו
אפילו בקושי שבפתגם האומר שסוף הצדק לנצח אבל לא אומר מתי.
חומר הלימודים שלנו התערבב בדמיוננו, זכרנו את לוחמי בר־כוכבא
האגדיים התולשים ארז ממקומו כשהם רכובים על סוד דוהר, וחשבנו
שזה ממשיך להיות אותו דבר. נפוליאון, אלכסנדר מוקדון, בר־כוכבא,
הבריגדה וצה"ל נתגבשו בדמיוני לדמות אחת שכּוחה כוח נפילים. איך
יכולתי לדעת שבאחד מקרבות עיראק סווידאן נלחמו חיילים שלנו
בסודנים בשיניים? איך יכולתי לדעת שאין לנו חיל אוויר ושזה מסוכן?
הרי לא נולדתי במטוס.
הדבר היחיד שהיה ממשי בעינַי היה הדלות שבאה בעקבות המלחמה,
קיצוב המזון, ובעיקר העובדה שבקיוסקים לא הייתה יותר שוקולדה.

*

ב־ 15 במאי הוכרזה המדינה ואנשים בירכו זה את זה. ושוב לא הבנתי
מה יש פה להתפלא. בעינַי המדינה הייתה קיימת גם קודם. היא הייתה
קיימת מיום שנולדתי, והיא הייתה בסכנה גם בתקופת מלחמת העולם.
נכון שקודם היֹה הייתה ארץ ואחר כך מדינה, אבל מה ההבדל?
בשלהי הקיץ, לאחר פריצת הדרך לירושלים חזרה אל המשק נערה
אחת בת תשע־עשרה, בת המשק שנלכדה במצור ירושלים. נירה ידעה
לספר סיפורים, והייתה לה תכונה מיוחדת, שהייתה מדברת בלשון אחת
אל ילדים ואל גדולים. היא הייתה נערה חולנית וחלשה שבעתיים אחרי
המצור. כיוון שכך חיפשו ומצאו לה "עבודה קלה": שתעסיק אותנו,
הילדים, בשעות אחר הצהריים. כעבור יומיים הייתי מאוהבת בה
והלכתי אחריה כצל. רציתי לתת לה במתנה אפילו את בקבוקי הבושם
שהביאו לי קרובים מהעיר, אבל בכל אופן שמחתי כשהיא אמרה שהיא
לא צריכה, כי כבר יש לה אחד. הייתי רודפת אחריה לכל מקום, היא
הייתה מדברת ואני מקשיבה. יום אחד תפסתי אותה כשעבדה בשקילת
ביצים בלול, ובדרך אגב היא סיפרה לי, שבכל פעם שהייתה מזדמנת
אל סביבת בית חולים "ביקור חולים" היו פורקים שם גוויות. החבר'ה
אמרו לה שתפסיק לבוא, כי היא מביאה מזל רע. וכשגייסו את הגברים
יצאו הנשים והילדים לחפּור חפירות הגנה ולמלא שקים, והיא הלכה
גם כן וקיבלה שטף דם, ומים היו רק לשתייה ולא לרחצה, והיו עומדים
בתור לקבל אותם ולפעמים היו נהרגים בהפגזה. וכשהיה אדם פוגש את
חברו ברחוב היה שואל אותו, מה, אתה עוד כאן, עוד לא התפגזת? אבל
ההרוגים העיקריים היו הצעירים )אלה שהם כיום בעינַי ילדים גמורים(,
אלה היו נהרגים בזה אחר זה. נירה אמרה לי שהרעב לא היה קשה
לה במיוחד, לגברים היה קשה יותר, היא עוד הייתה מסוגלת לוותר
לפעמים על פרוסה אחת ביום ושתישאר לה רק אחת. אילולא הייתי
מאוהבת בנירה ייתכן שלא הייתי קולטת כך את הממשות כולה בבת
אחת. אחרי הצהריים, על הדשא בין ארבע לארבע וחצי, הייתה נירה
קוראת לנו בהמשכים את הספר 'גדול וזר הוא העולם'. אינני זוכרת עוד
במה הוא עוסק, אבל אני זוכרת שזה ספר אכזרי על דיכוי ועוול, שהיה
נפלא מאוד בעיני. סיפורי ירושלים היו בשבילי המשך למה שכתוב
בספר.
כך הגעתי מאגדות התנ"ך וסיפורי אברהם מאפו בטיסה ישירה אל
המאה העשרים.
ועדיין לא ידעתי את מלחמת תש"ח. בוודאי אינני יודעת אותה עד
היום. אבל במלחמת ששת הימים הרגשתי אותה קצת יותר.
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור