סיפורה של ידידות מופלאה בין שני רעים - אטה מירון ז"ל, חבר קיבוץ גבעת חיים, ויבל"א יעקב שמעוני - כפי שהוא עולה מחליפת המכתבים ביניהם, שנמשכה למעלה מיובל שנים.
ראשיתה של ההתכתבות בתחילת שנות ה-30, בגרמניה. שני נערים צעירים, ציונים נלהבים ואינטלקטואלים עירניים, מכתבים בלהט ובהתמדה: ענייני התנועה, תנועת "הבונים", התרשמות עמוקה מספרות יפה, אהבות ראשונות ולבטיהן.
הידידות האינטימית מוצאת את ביטויה לאורך שנים בפתיחות הדדית נדירה בכל תחומי החיים: ביחסי האהבה - מגישושים ראשונים עד לנישואין, גידול ילדים ונכדים - אובדן ושכול, התמודדות עם מחלה סופנית. מעניינת ביותר, ואולי אף מדהימה, היא התייחסותם ארוכת השנים של שני הידידים לעתיד היחסים בין הישוב היהודי, לימים מדינת ישראל, לבין האוכלוסיה הערבית בארץ. שנים ארוכות עברו ומחיר כבד גבו המלחמות עד ששכבות רחבות בעם, וגם הממשלה, הגיעו למסקנות כמסקנותיהם.
אטה מירון הלך לעולמו לפני שהחלו מהלכי השלום, ובשנותיו האחרונות הוא כאב מאוד את מה שנראה לו כעיוורון מדיני של ממשלות ישראל. יעקב חווה כאב זה מזווית נוספת, שכן כאיש הקורפוס הדיפלומטי נאלץ לא פעם להסביר לקהלו בעולם מדיניות שלא היה שלם עמה. במכתביהם האחרונים הם מבטאים את דאגתם לעתיד הצפוי לבני הארץ - דור הבנים וכבר גם דור הנכדים - עד להרהורי כפירה כמעט, שלבם מגלה לעטם מתוך חשש גדול.