הלוואי שהיתה טובעת בים, אמר יצחק רבין ז"ל על עזה, בשנים שלפני "ההתנתקות", ובכך שיקף גישה ישראלית לרצועה זו על כמעט מיליון אנשיה – אותו "קן צרעות" שמוטב שלא היה משהיה, שעדיף להשכיחו, להדחיקו, להינתק ממנו, שהרי אינו אלא העזאזל המקוצר ("לך לעזה"). אבל במחנות הפליטים, בשכונות העוני של עזה – שישראלי הכיר דרך חלון הג'יפ המוגן או חדרי החקירה של השב"כ – חיים אנשים שראוי וחשוב להכיר אותם.
עמירה הס הלכה לעזה וחייתה שם במשך כשלוש שנים, מקפידה תמיד שהכל יידעו שהיא ישראלית ויהודיה, וכך המשיכה גם בתקופת כתיבת הספר הזה. התוצאה: ראיה מרתקת של עזה דרך עיניהם של אנשים חיים; עזה של אנשים בשר-ודם, בעלי זהות אישית וביוגרפיה, במבט 'מבפנים' – כי הרי אין להכיר חברה ואין לדווח על הקורה בה אם לא גרים בתוכה – אך גם 'מבחוץ', מבט של ישראלית, עם שאלות של ישראלית. וכך, הספר הזה מספר סיפור נדיר, בלתי נמנע עבור כל מי שמבקש להיות ישראלי מודע, סיפור שמאחוריו התהייה, מה בדיוק קרה לאדם העזתי בכפל השלטון הישראלי-פלסטיני; כיצד התמודד, בצד הבעיות הקיומיות הקשות שיש לו, עם בעיות זהות והשתייכות מורכבות פי כמה. ושאלת השאלות: האם השינויים הפוליטיים יחוללו גם שינויים פנימיים, אולי אפילו אצלנו – כי עזה, לדידה של עמירה הס, "מקפלת בתוכה את כל תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא מגלמת את הסתירה המרכזית של מדינת ישראל, את העצב הפתוח שלנו".
קישורים: