מעל מסגד אל-אסתקלאל ומתחת להדר הכרמל שבחיפה משתרע שטח הריסות רחב מידות. בשלהי שנות החמישים עדיין היתה זו שכונת העוני ואדי סאליב בחיפה, שמקומה בזיכרון הישראלי נחקק בעקבות סדרת עימותים אלימים בין הדיירים לבין משטרת ישראל בקיץ 1959. ועדת החקירה, שהוקמה בעיצומן של ההתנגשויות, טבעה רבים מן המונחים המקובלים בדיון הסוציולוגי והציבורי המתייחסים ל"בעיה העדתית". ואדי סאליב הפך מילה נרדפת לאפליה, והחל תהליך ממושך של פינוי השכונה וחיסולה. העובדה ששכונה זו היתה שנים ספורות קודם לכן שכונה מוסלמית נשתכחה כליל. אפילו בכוח שמה הערבי של השכונה לא היה כדי להזכיר את עברה הפלסטיני הקרוב מאוד. 1959 דחקה את 1948, וזיכרון "העיר המעורבת" פינה את מקומו לעיר העברית. ספר זה משיב לרגע את הדיירים הקודמים, אך הוא איננו מסיר את האבק מן המפתח ואיננו מושיב אותם בבתיהם. את העיסוק הרווח בתביעה זו, הממשיכה להניע תקוות פלסטיניות לצד חרדות יהודיות, ממירה המחברת בדיון עקרוני בזיכרון ורכוש. לא הטענה בדבר החזקה והעימות על הזכות לשוב, אלא נוכחותם של הדיירים הקודמים כהיעדר, עומדת במרכזו של הספר. העבר הפלסטיני, שהפך באחת ל"נכסי נפקדים", פוגש ב"בעיה העדתית", ומעניק ל"אירועי ואדי סאליב" משמעות לא מוכרת.