ספר זה מביא את תולדות "החינוך המשותף" בקיבוץ - מדגניה, ערב מלחמת העולם הראשונה, ועד ל-254 הקיבוצים החילוניים של סוף המאה העשרים, המשתייכים ל"תנועה הקיבוצית". בפרקי הספר נבחן בשיטתיות המתח המתמיד שבין המעשה וההלכה בחינוך הקיבוצי. לאחר דיון בתורת החינוך המשותף ובחלוקת הטיפול בין בית ההורים ו"בית הילדים", מפרט המחבר את התפתחות ההלכה והמעשה של כל "גורמי החינוך" הקיבוצי: החינוך הקיבוצי הפורמלי בגיל הרך, בגן ובבית הספר "חברת הילדים" ו"הנעורים", האחראית לעבודה ולחיי התרבות וכלולים בה כל "הקבוצות החינוכיות" בגילים השונים וגם חניכי "עליית הנוער" ונקלטים מבחוץ ; תנועת הנוער הקיבוצית שהאריכה את פעילותה לגילאי העלומים שבין 20 ל-30. פרק מיוחד מוקדש למערכת החינוך הקיבוצית: "מחלקות החינוך" התנועתיות, ועדת החינוך הבינקיבוצית וועדות החינוך בכל קיבוץ ; הפעילות החינוכית האזורית ; "סמינרי הקיבוצים" להכשרת מורים באורנים ובתל אביב שהיו למכללות אקדמיות לחינוך, ו"האגף (כיום מינהל) לחינוך התיישבותי" במשרד החינוך. בפרק הסיכום בספר כלולים הערכה מחקרית והיסטורית של החינוך המשותף ובוגריו, ותשובה לשאלת המחקר המרכזית : מה ניתן ללמוד מניסיון הקיבוץ על הקשר בין מעשה ותיאוריה בחינוך? יובל דרור הוא פרופסור - חבר לתולדות החינוך בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. בשנים 1997-1990 ניהל את "אורנים". פרסם מאמרים רבים בכתבי עת וספרים מדעיים, ערך שלושה קבצים על החינוך הקיבוצי וחיבר ארבעה ספרים: 'החינוך החברתי-ערכי ב"זרם העובדים" בתקופת המנדט' (1994) ;Ciurricula in der .Israel' - Schule (1995, עם יעקב ליברמן) ; 'בית הספר האוניברסיטאי בין "האקדמיה" ל"שדה" : בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה תשכ"ד-תשמ"ג' (1997), ו'החינוך העברי בימי הבית הלאומי' (1999, עם שמעון רשף).